ע"מ 54694-02-16

תקציר

המקרה עסק בשני מערערים שהיו מנהלים לשעבר בחברה ותבעו את החברה על מספר סעדים, לרבות הקצאת אופציות ומענקי מיזוג לאחר שהחברה לא העניקה להם הטבות אלה כפי שהובטח להם בהסכמי העסקתם. הצדדים הגיעו לפשרה לפיה החברה תשלם למערערים פיצוי חד פעמי בתמורה למחיקת התביעה. המערערים שילמו מס על הפיצויים בשיעור רווח ההון, אך פקיד השומה המשיב טען כי יש למסות את התשלומים בשיעור השולי הגבוה יותר כהכנסת עבודה. השאלה המרכזית בפסק הדין הייתה האם הפיצויים ששילמה החברה למערערים היוו הכנסות מעבודה או רווחי הון, אשר קבעו את שיעור המס החל. השופט קבע כי יש לסווג את הפיצויים שקיבלו המערערים כהכנסת עבודה ודחה את הערעור לאחר שמצא כי המערערים לא הביאו ראיות מספיקות לסתור את החזקה כי תשלומים כלשהם ממעביד לעובד נחשבים כהכנסת עבודה. בנוסף, קבעה השופטת כי המערערים אינם זכאים לאופציות להן טענו, שכן מעולם לא הושגו האישורים הנדרשים להקצאתן. גם אם המערערים היו זכאים לאופציות, הן לא מומשו בתוך פרק הזמן הנקוב ולכן פקעו. עוד קבעה השופטת כי מענקי המיזוג היו חלק בלתי נפרד מתנאי העסקתם של המערערים והיוו הכנסה קלאסית מעבודה. כמו כן, דחה השופט את טענות המערערים בדבר כימות רכיב האופציות וסיווג המס של הפיצויים, וקבע כי חישוביהם אינם נתמכים בראיות. בפסק הדין הודגש כי נטל ההוכחה מוטל על המערערים להוכיח כי התשלומים אינם הכנסות מעבודה, דבר שלא עשו כן. השופט הגיע למסקנה כי הפיצוי משקף הכנסה מעבודה ויש לחייבו במס בשיעור השולי, דחה את הערעור והורה למערערים לשלם הוצאות משפט בסך 50,000 ₪.