ה"פ 44143-07-15

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להסכם מחסן, לפיו היה על המשיבים, צרום, להצמיד מחסן לדירתם. המבקשת, חברה המנוהלת על ידי יחיאל, טענה כי ההסכם, שכלל את חתימתו הנטענת של יחיאל, אינו אותנטי. יחיאל העיד כי מעולם לא חתם על ההסכם ולא היה לו כל קשר עם צרום בנוגע למחסן, שכן הוא סירב לכל דיון עימם בנוגע לטענותיהם לליקויי בנייה והבדלים באזור דירתם. מנגד טען צרום כי החברה אכן התקשרה עימם בהסכם, וכי החתימה על ההסכם אותנטית. עוד טענו כי התנהלותם לאורך השנים, לרבות החזקתם במחסן והשימוש בו, מעידה על אמיתות ההסכם. השופטת פתחה בפירוט דרכי הוכחת אמיתות החתימה ונטל ההוכחה. במקרה זה, מאחר שצרום טען לאמיתות החתימה, הוא נשא בנטל ההוכחה. השופט קבע כי עדות המומחה, שהשוותה את החתימה שבמחלוקת לדוגמאות ידועות של חתימתו של יחיאל, הוכיחה די הצורך כי החתימה שבמחלוקת אינה אותנטית. יתר על כן, גם נסיבות המקרה הצביעו על כך שהסכם המחסן לא היה אותנטי. עדותו של צרום עצמו חשפה סתירות בגרסתם לאירועים, והתנהלותם לאורך השנים לא תמכה בטענתם לאמיתות ההסכם. השופט סבר כי אין זה סביר שצרום ינהל את כל המו"מ בעניין המחסן עם שאול, מנהל עבודה שאין לו סמכות לייצג את החברה, ואילו יחיאל, המנהל, סירב להתקשר איתם. גם הימנעותו של צרום מלהביא כל ראיה שתתמוך בטענתם כי הזכירו את הסכם המחסן בפני דיירים אחרים פעלה לרעתם. בנוסף, התנהלות החברה, לרבות שליחת מכתבים לצרום ולדיירי הבניין בדבר הפלישה למחסן והצעה למכור את הזכויות בו, תמכה בעמדת החברה כי ההסכם אינו אותנטי. גם טענותיה של צרום בנוגע להכנת ההסכם ומסירתו, כמו גם טענתן כי התביעה נגד החברה נפסקה לאחר חתימת ההסכם, לא היו משכנעות. בסיכומו של דבר, צרום לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, והשופט פסק לטובת העותר. המשיבים חויבו להוציא את עצמם ואת חפציהם משטח המחסן ולשלם את הוצאות העותר.