ת"א 18095-02-11

תקציר

הסכסוך בין התובעים לנתבע נסוב סביב הסכם פשרה בדבר פינוי התובעים מחלקת קרקע שבבעלותם כדין. במסגרת ההסכם היו אמורים התובעים לקבל שתי דירות בשטח של 90 מ"ר כל אחת בבניין שייבנה על ידי הנתבעת על מגרש סמוך. עם זאת, עם קבלת החזקה בדירות, גילו התובעים כי גודלן האמיתי קטן משמעותית מהמוסכם. לב העניין הוא פרשנות המונח "שטח ברוטו" המשמש בהסכם, ובפרט האם הוא כולל שטחים מעבר לפנים הדירה, כגון מרפסות וחללים משותפים. בית המשפט בחן פסקי דין ואמות מידה שונות הנוגעות לקביעת שטח הדירות ומצא כי המונח "שטח ברוטו" הינו עמום ונתון לפרשנויות שונות. בהיעדר תיאור מפורט או תכניות המפרטות את השטחים הכלולים בשטח ברוטו, פירש בית המשפט את החוזה כנגד הנתבעת, אשר ניסחה אותו. נקבע כי התובעים יקבלו דירות בשטח של 90 מ"ר, לרבות שטחי הקירות והמרפסות, למעט מרפסות לא מקורות, שטחי מדרגות ואביזרים אחרים. בנוסף, בית המשפט קבע כי הנתבעת לא עיכבה באופן בלתי סביר את מסירת הדירות ולכן דחה את תביעת התובעים לפיצוי בעילה זו. כתוצאה מכך, חויב הנתבע לשלם לתובעים סך של 519,980 ₪, המייצגים את ההפרש במחירי הדירות, בצירוף ריבית, הוצאות ושכר דירה. סכום זה חולק גם ל-200,000 ₪ כל אחת עבור הפרש המחירים של שתי הדירות, 119,980 ₪ עבור הפרשי הצמדה וריבית, ו-50,000 ₪ עבור הוצאות ושכר דירה. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 20.12.2015.