ת"א 439/00

תקציר

פסק הדין מתייחס לארבעה תובעים שהם ילדיהם ויורשיהם היחידים של שני בני זוג שנפטרו, ענת ודורון רווה, שמתו בו זמנית בתאונה. ארבעת התובעים, שהיו תלויים בהוריהם, תבעו פיצויים מעיזבון הוריהם ומהנתבעת שביטחה את הרכב בו נהג אביהם בעת התאונה. עיקר המחלוקות בין הצדדים נגעו לגובה הנזק שיש לפצות, ובפרט בנוגע לקביעת שכר הבסיס של המנוח לצורך חישוב פיצויי התלויים ותקופת והיקף הפסדי התלויים. באשר לתביעת העיזבון, המחלוקת העיקרית הייתה האם הכלל בפרשת אטינגר, המתייחס להפסד השתכרות של המנוח ב"שנים האבודות", חל גם על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט קבע כי לצורך חישוב פיצויי התלויים, שכר הבסיס של דורון ערב התאונה עמד על 28,314 ש"ח ושל ענת על 12,131 שקל. השופטת דחתה את בקשת התובעים להחיל תקרה משולשת שונה על השכר הממוצע במשק לצורך חישוב תביעות התלויים והעיזבון, וקבעה כי יש להחיל את התקרה הכללית של פי שלושה מהשכר הממוצע במשק על שניהם. באשר לתקופת התלות, קיבל בית המשפט בחלקו את טענות התובעים וקבע תקופות תלות מלאות או חלקיות לכל אחד מהילדים, תוך התחשבות בנסיבותיו הספציפיות של כל ילד. באשר לתביעת העיזבון, קיבל בית המשפט את עמדת התובעים כי הכלל בעניין אטינגר חל גם על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן זכאי העיזבון לפיצוי בגין הפסד השתכרות המנוח ב"שנים האבודות". השופטת הסבירה באריכות מדוע, לדעתה, השינוי בפסיקה ביחס ל"שנים האבודות" לא שינה את כלל הניכוי, לפיו יש לנכות את פיצויי התלויים מפיצויי העיזבון. השופט קבע את הפיצוי המגיע לעיזבון בגין "השנים האבודות", לאחר ניכוי פיצויי התלויים, והוסיף לו פיצוי בגין הוצאות קבורה והלוויה, וכן נזק לא ממוני. מהסכום הכולל המגיע לעיזבון נוכו תגמולי המל"ל ששולמו לתובעים, ויתרת הסכום חולקה בין ארבעת התובעים כיורשים. לבסוף, הורתה השופטת לנתבעת לשלם לכל תובעת את הסכומים שחושבו על ידה, בתוספת 13% בתוספת מע"מ הוצאות משפט והפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין המקורי.