ת"א 2060/99

תקציר

ועדת וינוגרד היא גוף מייעץ שהוקם על ידי משרד המשפטים כדי לדון בהצעות ובצרכים בסדר הדין האזרחי. דיוני הוועדה והמלצותיה אינם מתפרסמים. הוועדה דנה בחקיקתה של תקנה 475א, המחייבת בעלי דין המיוצגים על ידי עורכי דין להמציא מסמכי בית משפט. העותרת, לשכת עורכי הדין, הגישה עתירה לבג"ץ בבקשה לבטל תקנה זו, וכהכנה ביקשה לקבל את פרוטוקול ישיבות ועדת וינוגרד בנוגע לתקנה. בקשת הגילוי נדחתה בנימוק שמדובר ב"דיונים פנימיים" של ועדה מייעצת. לאחר מכן עתר העותר לבג"ץ בדרישה לחייב את משרד המשפטים לחשוף את המידע. בית המשפט הורה לעותרת לפעול על פי חוק חופש המידע. לטענת העותר, התקנה מטילה נטל כספי מיותר על עורכי הדין ומשפיעה על לקוחותיהם. העותר מבקש לבחון את סבירות התקנה וזקוק לפרוטוקול לשם כך. המשיב, שר המשפטים, טוען כי יש לדחות את הבקשה משום שהעותר לא פעל לפי הליכי הבקשה הנכונים וכי נטל ההוכחה מוטל על העותר. בית המשפט קבע כי הליכי היישום של חוק חופש המידע אינם מחייבים במקרה זה וכי נטל ההוכחה מתחלק. בית המשפט הכיר בזכות לקבלת מידע מרשויות ציבוריות כזכות משפטית המגלמת ערכים חוקתיים, תוך הכרה בכך שזכות זו אינה מוחלטת. החוק מאפשר לרשויות ציבוריות לסרב לחשוף "דיונים פנימיים". בית המשפט מצא כי המידע המבוקש נוגע לדיונים פנימיים וכי המשיב הוכיח כי חשיפת המידע עלולה לשבש דיונים עתידיים בוועדה. עם זאת, העותרת ייצגה גם אינטרס ציבורי משמעותי בבחינת סבירותה של התקנה, העלולה לפגוע בקניינם ובזכויות האדם של אזרחים רבים. לאחר איזון בין האינטרסים, פסק בית המשפט לטובת העותר, והגיע למסקנה כי האינטרס הציבורי בחשיפת המידע גובר על עילות אי הגילוי. העתירה התקבלה, והמשיב חויב למסור את הפרטים המבוקשים תוך השמטת פרטים מזהים.