גמ"ר 3389-07-15

תקציר

הנאשמת הואשמה בגרימת מוות ברשלנות של הולכת רגל בכך שפגעה בו עם רכבה. האירוע התרחש כאשר הקורבן חצה את הכביש במעבר חצייה או בסמוך לו. התביעה הסתמכה על כמה עדי ראייה ועדויות מומחים. לטענתם, הנאשם נהג במהירות של 40 קמ"ש ומעלה ולא נתן זכות קדימה להולך הרגל, ולא הבחין בו עד לרגע הפגיעה. עם זאת, ההגנה הציגה טיעונים וראיות נגדיות, מהן עולה כי הנאשם נהג במהירות איטית יותר של כ-30 קמ"ש או פחות וכי הולך הרגל חצה את הכביש מחוץ למעבר החצייה. בית המשפט בחן בהרחבה את מכלול הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים. היא לקחה בחשבון את מהירות רכבו של הנאשם, מיקום הפגיעה, הראות של הנאשם, זמן התגובה וסיבת מותו של הקורבן. השופט הגיע למסקנה כי התביעה לא הצליחה להביא ראיות מספיקות להוכחת רשלנות מעבר לספק סביר. לגופו של עניין, מהירות רכבה של הנאשמת ועיתוי תגובתה לא נקבעו באופן חד משמעי. באשר לאישום של אי כניעה להולך רגל במעבר חצייה, זיכה בית המשפט את הנאשם, שכן הראיות הצביעו על כך שייתכן שהולך הרגל חצה את הכביש עד 10 מטרים לאחר מעבר החצייה. השופט הדגיש כי מדובר במשפט פלילי הדורש רף הוכחה גבוה, שהתביעה לא עמדה בו. כתוצאה מכך, זוכה הנאשם משני האישומים מחמת ספק סביר.