ע"פ 33166-09-15

תקציר

בהכרעה משפטית זו בחן בית המשפט ערעור על גזר דינם של נאשמים שהם בני זוג, המעורבים בביצוע עבירות דומות, ובפרט התמקד בתחולתו של תיקון 113 לחוק הענישה בדין. ההרכב הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, והדגיש כי כאשר מבוצעות מספר עבירות, יש לקבוע את גזר הדין באופן פרטני לכל נאשם, בהתחשב הן באופי העבירה והן בנסיבות אישיות שאינן קשורות לעבירה עצמה. הנאשמים, בעל ואישה, נקנסו בעבר במשותף, תוך התחשבות במעמדם כיחידה כלכלית אחת, דבר שבית המשפט מצא כעולה בקנה אחד עם הוראות החוק המחייבות התחשבות פרטנית בנסיבותיו של כל נאשם, גם עבור בני זוג. בבחינת פרקטיקות העבר טענה המדינה כי יש להטיל על שני הנאשמים קנסות נפרדים, עמדה המתיישבת עם תיקון 113, ואינה מרמזת אוטומטית על ענישה מחמירה יותר, אלא על שיקוף מדויק של אשמת הפרט ונסיבותיו. למרות שהמשיבים טענו נגד שיטה זו, תוך שהם מציינים אותה כשינוי פתאומי במדיניות וטוענים לחוסר עקביות עם מקרים קודמים, בית המשפט מצא כי פרקטיקות אלה מצויות בשיקול דעת התביעה ובסמכות בית המשפט, ולא בהכרח מצביעות על החמרת הענישה. בנוסף, ההחלטה התייחסה לניואנסים הנוגעים להעסקת עובדים זרים ללא היתר, והבהירה כי אמנם תיקון 15 לא חל כאן, אך בצדק ניתן לקבוע מתחם ענישה גבוה יותר אם הנסיבות סבורות כי הדבר מתבקש. בסופו של דבר פסק בית המשפט על קנס נפרד של 9,000 שקל לכל משיב, בין היתר כהודאה בטעויות פרוצדורליות בערכאה הנמוכה יותר. קנס זה מהווה עלייה מינורית מהקנס הכולל שהוטל בתחילה, תוך התחשבות בהליכים משפטיים ממושכים ובמטרה לתקן את גישת הענישה. לבסוף, ההחלטה מאפשרת ערעור לבית המשפט העליון בתנאים מוגדרים ומסתיימת במתן פסק הדין במועד שצוין, שיישלח בדואר לצדדים המעורבים.