ע"א 3313/13

תקציר

עניינו של הערעור בהסכם פשרה שנחתם בין המערערים לבין המשיב, עיריית ראש העין, בשנת 1992, אשר התיר לעירייה להפקיע חלק ממקרקעי המערערים לצורך סלילת כביש, בתמורה לחובות שונות שנטלה על עצמה העירייה, לרבות התחייבות לנסות ולקבל את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל להחכיר להם חלק אחר ממקרקעי המערערים, ללא תמורה או שיקול סמלי, כדי לאפשר בנייה למגורים במקום. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים אינם זכאים לפיצוי על פי הסכם הפשרה. עם זאת, קבע שופט בית המשפט העליון ח' מלצר כי המערערים אכן זכאים לפיצוי כאמור, בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 4 להסכם הפשרה, אך לא בהתאם לפרמטרים שהציעו המערערים. השופטת הסבירה כי תכליתו של מנגנון הפיצוי בהסכם הייתה לפצות את המערערים על הפקעת אדמתם והוצאתה מחזקתם, ולא על הפרת התחייבויות המשיב. נמצא כי בכוונת הצדדים להסכים על שתי חלופות לפיצוי: פיצוי מקרקעין, שהיה כפוף לתנאים שונים, לרבות הסכמת צדדים שלישיים שלא היו צד להסכם הפשרה; ופיצוי כספי, על פי מנגנון הקבוע בסעיף 4 להסכם הפשרה, החל אם חלופת פיצוי המקרקעין אינה ניתנת למימוש מכל סיבה שהיא. לפיכך, מאחר שחלופת פיצוי המקרקעין לא התממשה במלואה, זכאים המערערים לפיצוי כספי. עם זאת, השופט קבע כי הפרמטרים לחישוב גובה הפיצוי אינם אלה שהציעו המערערים, שהתבססו על שווי הקרקע לאחר הפשרתה לבנייה. תחת זאת, יש לחשב את סכום הפיצוי לפי שווי הקרקע טרם ההפקעה, תוך התחשבות באלמנטים נוספים, כגון השבחת הקרקע והמטרד שנגרם למערערים כתוצאה מסלילת הכביש. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מינוי שמאי שיקבע את גובה הפיצוי על פי העקרונות שנקבעו בפסק הדין, והמשיב חויב לשלם למערערים הוצאות בסך 50,000 ₪.