ת"א 58301-06-18

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך הנוגע לבית מגורים בקיבוץ מצובה. התובעים, זוג עם בת, התכוונו לרכוש את הבית מהנתבעים, יורשיה של אישה שנפטרה. בין עורכי הדין של הצדדים הוחלפו מספר טיוטות של הסכם מכר, כאשר הטיוטה האחרונה מדצמבר 2017 מפרטת את הבית, הצדדים, המחיר ופרטים נוספים, לרבות סעיף קנס במקרה של הפרה יסודית, בסך 100,000 ₪. עם זאת, ההסכם מעולם לא נחתם, והמשא ומתן נכשל בסופו של דבר. לאחר מכן הגישו התובעים תביעה כספית נגד הנתבעים על סכום הפיצוי המוסכם, בטענה כי הטיוטה מהווה הסכם מכר מחייב. בית המשפט פסק נגד התובעים ודחה את תביעתם. נמצא כי טיוטת ההסכם, אף שהיא מפורטת בפרטים, נעדרת את יסוד הכוונה הנדרשת כדי להיחשב כחוזה מחייב. התנהלות הצדדים הצביעה על כך שהם לא ראו בטיוטה הסכם סופי, כפי שמעידה התמשכות המשא ומתן והתיקונים, והעובדה שהמסמך מעולם לא נחתם, למרות שההסכם היה נתון לחתימות. יתר על כן, התובעים עצמם הודו כי היעדר חתימות פירושו שאין חוזה מחייב. הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים בפברואר 2018, שלטענת התובעים חיזק את עמדתם, נתפס כהסכם נפרד שאינו נותן תוקף רטרואקטיבי לטיוטת הסכם המכר. בנוסף, בית המשפט מצא כי גם אם הטיוטה הייתה הסכם מחייב, היא הייתה מותנית, והתנאים למימושה לא התקיימו בתוך פרק הזמן שנקבע. הנתבעים גם לא הפרו את חובת תום הלב בניהול המשא ומתן, שכן החלטתם להפסיק את הדיונים נבעה מטעמים אישיים ומשפחתיים, שבית המשפט מצא כי הם סבירים. מאחר שהתביעה הייתה ספציפית לפיצוי המוסכם והתובעים לא ביקשו סעד בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, ובהינתן שהנסיבות לא תמכו בטענת התובעים, פסק הדין צידד בנתבעים. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.