דב"ע נה/39 - 0

תקציר

הערעור עוסק בשאלה האם ניתן להכיר במערער, תושב תרקומיא הסמוכה לחברון, כנפגע לפי חוק הפיצויים לנפגעי פעולות איבה (תשל"א-1970) כתוצאה מפגיעה שנגרמה מפיצוץ מטען חבלה ברכבו. המערער טען כי הפרשנות המילולית והערכית להגדרת "נפגע" בחוק תומכת בהכללתו כנפגע. דעת הרוב של בית המשפט לא הסכימה ודחתה את הערעור, תוך שהוא מפרש את החוק כמוגבל לאזרחים או תושבים ישראלים, או למי שנכנס לישראל לפי הוראות ספציפיות. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שמניין הקבוצות הספציפיות על ידי המחוקק מרמז על כך שהחוק אינו חל על מי שנכנס לישראל כדין. פרשנות זו הוחלה גם על הסעיף בדבר פטור מחובת אשרה או רישיון. יתר על כן, בית המשפט קבע כי החוק, כלשונו, אינו פוגע בעקרון השוויון, ושיקולים תקציביים עשויים לעמוד בבסיס ההבחנה. דעה חולקת קבעה כי יש לפרש את החוק כך שיכלול גם את המערערת, תוך הדגשת חובת המדינה לדאוג לכל מי שנמצא תחת שליטתה והאפליה הפסולה הטבועה בתקנות הנוכחיות. שופט זה הציע לכלול את המערער בהגדרת "נפגע" כדי להשיג שוויון, להכפיף את התקנות לעקרון השוויון ולבטל את ההפליה.