ע"א 5634/90

תקציר

במקרה דנן, טען המערער, תושב אנגליה ואזרח איטליה, לבעלות על מניות חברת מלונות המלך דוד בע"מ, שנקראה בעבר מלונות פלשתינו בע"מ, שירש מאביו. מניות אלה הוגדרו כ"נכסי נפקדים" על פי פסק דין משנת 1961 של המשיב מס' 1 (האפוטרופוס לנכסי נפקדים), ולאחר מכן נמכרו. המערער ביקש פסק דין הצהרתי לאישור בעלותו, בטענה כי המניות אינן נכסי נפקדים שכן הן מוחזקות מחוץ לישראל. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה באופן חלקי בשל היעדר עילה והתיישנות, מה שגרר ערעור. בית המשפט העליון אישר את הדחייה, ופירש את חוק נכסי נפקדים ככזה שנועד לרכז בישראל נכסים השייכים לנפקדים ממדינות אויב, ובכך סיווג את המניות כ"נכס בשטח ישראל". כתוצאה מכך, הם היוו נכס נפקדים, ללא קשר למיקומם הפיזי. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהסעד ההצהרתי המבוקש היה משנה את הנסיבות הקיימות ודחה את הערעור, תוך שהוא מדגיש כי למרות הגנות פרוצדורליות כמו שיהוי או התיישנות, הזכויות נותרות על כנן, אך מנועות מבחינה פרוצדורלית מאכיפה אם התביעות מתעכבות. כן הונחה המערער לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.