ע"א 4059/21

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הקצאת חלקות קרקע במושב נס הרים. המערערים, אשר הוקצו להם מגרשים לבנייה למגורים, טוענים כי חלקות אלה שונו לחלקות שונות עקב גילוי עתיקות במקומות החלקות המקוריים, וכי רשות מקרקעי ישראל הקצתה להם מגרשים חלופיים אלה. לטענת מנהל מקרקעי ישראל, החלקות החלופיות מעולם לא הוקצו למערערים. שאלת המפתח שעל בית המשפט להבהיר היא האם ניתן לראות בחלקות החלופיות שהוקצו למערערים על פי הסכם הפיתוח. השופט מגיע למסקנה כי לא ניתן לראות את החלקות החלופיות כאילו הוקצו למערערים. השופט מגיע למסקנה זו לאחר שבחן את התכנית להעתקת החלקות, את מערכת ההסכמות בין המערערים לבין רמ"י, את מהות הזכויות בחלקות המקוריות וסוגיות נוספות. נמצא כי התכנית, שהיא תכנית מתאר מקומית, אינה מורה על העתקת החלקות ואינה מקנה למערערים זכויות בחלקות החלופיות. עוד קובעת השופטת כי הסכם הפיתוח, שנעשה לצורך הקצאת החלקות המקוריות, אינו מאפשר להחילו על חלקות שונות. כמו כן, אין כל ראיה לכך שמנהל מקרקעי ישראל הסכים או התחייב לשנות את זהות החלקות. זאת ועוד, טענת המערערים כי יש להם זכויות קנייניות בחלקות המקוריות נדחית, שכן הפרקטיקה ההיסטורית של הקצאת קרקעות בישראל היא הליך דו-שלבי, והזכויות המועברות בהסכם פיתוח הן זכויות חוזיות ולא זכויות קנייניות. טענות נוספות שהעלו המערערים נדחות אף הן, שכן הן חורגות מתחום הסכסוך כפי שהוגדר על ידי הצדדים עצמם. לפיכך, מציעה השופטת לדחות את הערעור, ולבטל את הקביעה בדבר פקיעת או ביטול הסכם הפיתוח של החלקות המקוריות. המערערים יישאו בהוצאות מופחתות. השופטת ג' כנפי-שטייניץ והשופטת ר' רונן מסכימות עם פסק הדין.