דנג"צ 1525/15

תקציר

דעת הרוב גורסת כי המבחן לפיו יש לקבוע אם הענקת חפץ מסוים מהווה מתנה אסורה לפי סעיף 8 לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, הוא מבחן התכלית הדומיננטית בעיני הבוחר הסביר. מבחן הבוחר הסביר, כפי שהסבירה הנשיאה נאור, מאזן בין חופש הביטוי לבין התכליות המונחות ביסוד חוק התעמולה – חופש הבחירה וטוהר הבחירות; הבטחת שוויון בין הצדדים; והגבלת הוצאותיהם. מבחן זה עדיף על פני מבחנים אחרים המוצעים, שכן הוא פשוט ליישום ואינו נותן עדיפות מוחלטת למטרה אחת על פני אחרות. בשאלת היקף סמכותו של יו"ר ועדת הבחירות סבורים הרוב (הנשיא נאור והשופטים דנציגר, הנדל, פוגלמן וסולברג) כי סמכות זו מוגבלת למתן צו למניעת עבירה על החיקוקים המנויים בסעיף 17ב(א) לחוק התעמולה. המשנה לנשיאה רובינשטיין חולק על כך, וטוען כי יש לפרש את סמכותו של היו"ר באופן רחב כדי לאפשר לו להגיב לנושאים בזמן אמת וללא צורך לפנות לאפיקים משפטיים אחרים. באשר להחלת מבחן התכלית הדומיננטית על עובדות המקרה, דעת רוב (השופטים דנציגר, פוגלמן, הנדל וסולברג) קבעה כי ניתן היה להתיר את הפצתו של השבועון הסאטירי "שרלי הבדו", ואילו הנשיאה נאור והשופט מלצר סבורים כי היה מקום לאסור אותה. חוות דעתו של השופט הנדל מוסיפה כי נקודת המוצא צריכה להיות האיסור על נתינת מתנות, ויש לאזן לאור איסור זה. לפיכך, גם אם הכף נוטה לטובת המטרה התעמולתית, יש לאסור את ההפצה אם היא נתפסת כמתנה על ידי הבוחר. השופט הנדל מדגיש גם כי יש לתת משקל ממשי לערך כלכלי אמיתי, וכאשר ערכו של החפץ גבוה, קשה יהיה לקבוע כי המסר התעמולתי הוא העיקר. לבסוף מציין השופט מלצר כי אילו רכשו המשיבים את עמודי הפרסום של השבועון ומכרו אותם – אפילו בתשלום סמלי – היה הדבר מותר לתעמולת בחירות.