ת"א 1-12-19

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם פשרה בין תובע לנתבעים, אשר קבע הסדר תשלומים המהווה תנאי השעיה לקיום ההסכם. הנתבעים לא עמדו בלוח התשלומים, מה שגרם לתובע לבקש פסיקה לגבי החיובים הכספיים הרלוונטיים. בית המשפט הכיר באי עמידתם של הנתבעים, אך קבע כי הצדדים יכולים להאריך את תנאי ההשעיה, תוך הסתמכות על פסיקות קודמות. בפסק הדין הובהר כי פסק הדין הקודם לא מיצה את פסק הדין והתובע יכול לתבוע אותו מחדש. נפסק כי זכותה של התובעת לחזור בה מהסכמתה להארכת תנאי ההשעיה, מה גם שהעניקה לנתבעים די והותר לקיימה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי התובע מנע מהם לקיים את התנאי בכך ששיבש את מאמצי בקשת המשכנתא שלהם. לפיכך, התובעת הייתה זכאית לבקש את ביטול ההסכם. השופטת התייחסה גם למינוי כונס נכסים שיפקח על מכירת הנכס ויחלק את התמורה, כפי שנקבע בהסכם המקורי. התביעה נגד אחד הנתבעים נדחתה, והוחלט לבטל את הסדר התשלומים תוך החזר תשלומים מסוימים לנתבעים. פסק הדין הקודם בוטל, וניתן צו מניעה האוסר על הצדדים לבצע עסקאות הקשורות לחלקה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והתיק נקבע לדיון המשך בנוגע למינוי כונס הנכסים. ככלל, פסק הדין העדיף את עמדת התובעת, ואפשר לה להתקדם בפירוק השותפות ובמכירת המגרש.