עע"מ 6806/22

תקציר

פסק הדין דן בייעודה של חלקת קרקע מסוימת, ובתכניות החלות עליה. הפסקה פותחת בציון כי תכנית 93א המפורטת מכריעה בשאלת ייעוד הקרקע, מסווגת אותה כ"אזור מגורים א', וכי גם התשריט הנלווה לתוכנית זו מחייב. התכניות מפורשות על פי לשונן ותכליתן, והתשריט המצורף לתכנית 93א מתעלם משינויים שנעשו בהקשר של תכניות מפורטות אחרות. עוד מוזכר כי תכנית מפורטת יכולה לגבור על תוכנית מתאר, אם תבוא מאוחר יותר. במקרה זה, תכנית 93א גוברת על תכנית 105ב', שהיא תכנית מתאר. באשר להתנגדות להחלטת הוועדה המקומית, היו השכנים רשאים להגיש התנגדות זו, והמחלוקת נסובה סביב אי הזדהות לכאורה בהתנגדות. פסק הדין מתייחס לפרשת אנטרים, הקובעת כי על בית המשפט להתמקד בשאלה האם לוועדה המקומית יש סמכות לדון בהתנגדויות של גורמים שאינם רשאים להגישן. מאחר שאין מחלוקת כי השכנים היו זכאים להתנגד, גם היבט זה של הערעור נדחה. השופט וילנר והשופט כשר מסכימים עם דעתו של השופט עמית, ומוסיפים כמה הערות. השופט כשר מדגיש את המקרים הנדירים שבהם בית המשפט יתערב בהחלטות ועדות התכנון, ומציין כי ההתנגדות שהגישו המשיבים הייתה צריכה לכלול את זהות המתנגדים. עם זאת, מאחר ששוכנע בית משפט קמא כי המשיבים הם אכן אלה שהגישו את ההתנגדות, פגם זה אינו מצדיק קבלת הערעור. עוד מציין השופט כשר כי אין סתירה בין התכנית המפורטת לתכנית המתאר, בהקשר זה.