ת"א 42812-03-16

תקציר

פסק דין זה עוסק בתיק הפקעת מקרקעין. הקרקעות המדוברות הופקעו על ידי ממשלת ישראל בשנת 1962, והמועד הקובע לקביעת הפיצויים נקבע לאותה שנה. בעת ההפקעה הוגדרה החלקה על פי התכנית המנדטורית כ"שטח חקלאי". התובעת, שייצגה את בעלי הקרקע המקוריים, תבעה פיצויים מהנתבעת, ממשלת ישראל, בגין הקרקע שהופקעה. הנושא המרכזי היה קביעת גובה הפיצויים, ובפרט חישוב דמי החכירה האבודים, שלא שולמו מאז ההפקעה. בית המשפט מינה מומחה מטעמו, מיכאל דמבינסקי, כדי להעריך את שווי הקרקע ואת דמי החכירה המתאימים. דמבינסקי סבר כי גישת ההשוואה היא הטובה ביותר להערכת שווי הקרקע והציע דמי חכירה שנתיים של 6%. בית המשפט קיבל חוות דעת זו, שכן לא מצא סיבות חריגות שלא לעשות כן. שיעור זה עולה בקנה אחד גם עם פסיקות קודמות של בית המשפט העליון במקרים דומים. יתר על כן, נימוקי המומחה לשיעור זה, בהתבסס על עסקאות בשוק ודמי החכירה הנהוגים ברשות מקרקעי ישראל, היו סבירים. כתוצאה מכך, פסק השופט לטובת התובע והורה לנתבעת לשלם לתובע דמי חכירה בסך 836,014.75 ₪, המייצגים את חלקם היחסי בקרקע. סכום זה חושב על פי שיעור שקבע המומחה של 6%. כמו כן חויב הנתבע בהוצאות המשפט של התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין והחזר הוצאות. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים, ונשמרה האפשרות לערעור כדין.