ע"פ 5951/98

תקציר

במקרה זה הורשע המערער ברצח גרושתו במהלך עימות על אבהות בתם. הסוגיה המרכזית בערעור הייתה האם בית המשפט יכול להחיל את סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין, המאפשר עונש מופחת אם יכולתו של הנאשם לשלוט במעשיו הייתה מוגבלת באופן משמעותי בשל הפרעה נפשית חמורה. בית המשפט העליון שקל דעות שונות של מומחים לגבי מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה. אחד המומחים, ד"ר קריגל, טען כי המערער חווה תגובת דחק חריפה במהלך האירוע, אשר הגבילה את יכולתו לשלוט במעשיו. עם זאת, מומחה אחר, ד"ר זאבו, הציג דעות לא עקביות, בתחילה הציע רמה מסוימת של מצוקה נפשית אך מאוחר יותר הפריך את הרעיון של הפרעה נפשית חמורה. הערעור נדחה ברוב דעות, כאשר השופטים קבעו כי מצב נפשי זמני או תגובתי, הנובע מהתנהגותו של הקורבן, אינו נחשב להפרעה נפשית חמורה על פי החוק. הם הדגישו כי הפרעה כזו חייבת להיות מתמשכת או קיימת מראש כדי לעמוד בקריטריונים לעונש מופחת. השופט קדמי חלק על כך, וסבר כי גם לחץ חמור תגובתי וזמני יכול להוות הפרעה נפשית חמורה על פי החוק. בסופו של דבר, קבע הרוב כי המערער אינו זכאי להקלה בעונש, ועונש מאסר העולם המקורי נותר על כנו.