ס"ק 56/09

תקציר

הפרשה נסובה סביב זכויות התעסוקה של רבני שכונות בנוגע לגיל הפרישה שלהם. השאלה היא האם יש להם זכות להאריך את העסקתם מעבר לגיל הפרישה הקבוע של 67 שנים, כאמור בהסכם הקיבוצי. הזכות לעבודה היא זכות יסוד, אולם היא מוגבלת על ידי אופי יחסי עובד מעביד וכל הסדר חוקי או חוזי. במקרה זה, המסגרת החוקית כוללת את חוק הגמלאות ואת חוק גיל פרישה, אשר קבעו את גיל הפרישה על 67 שנים, ואפשרו גמישות מסוימת להארכה במקרים מסוימים. הסוגיה המרכזית היא פרשנותה של תוספת שנויה במחלוקת בכתב יד בהסכם הקיבוצי, שלטענת המבקשים מאפשרת לרבנים להאריך את העסקתם מעבר לגיל הפרישה. המשיבים מכחישים כי הסכימו לתוספת זו. לאחר בחינת העדויות ובחינת טיבם של הסכמים קיבוציים, מגיע בית הדין למסקנה כי המבקשים לא הוכיחו כי התוספת שבמחלוקת הייתה מוסכמת על כל הצדדים, ובפרט על הממונה על השכר, שהסכמתו היא מכרעת. הסכמת הממונה על השכר חיונית, והיעדרותו מביאה לדחיית הבקשה. יתר על כן, בית המשפט מטיל ספק בלגיטימיות של המצב הנוכחי, שבו מועצות דתיות נמנעות מלפרוש רבנים שהגיעו לגיל פרישה. נוהג זה מנוגד לחוק ולכללים מנהליים תקינים. בית המשפט מורה כי רבני שכונות שטרם מלאו להם 67 שנים בעת מתן פסק הדין ונותרו להם יותר מחצי שנה עד גיל זה, יפרשו לגמלאות בגיל 67. מי שהגיע לגיל 67 או שנותרה לו פחות משישה חודשים, יפרוש לגמלאות תוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין. ההחלטה אינה מונעת מהצדדים לנהל משא ומתן על הסכם חדש ונציב שירות המדינה עדיין יכול לאשר הסדרים פרטניים להארכה במקרים ספציפיים.