ה"פ 2010/07

תקציר

העותרת ביקשה כי בית המשפט יורה למשיבים לכבד חוזה שנחתם בשנת 1953 לגבי חלקת קרקע, אשר קבע כי העותרת תוכל לחתום על הסכם חכירה קבוע לאחר תקופה מסוימת. המשיבים טענו כי התביעה חסומה על פי דין, וכן כי החוזה פקע ולא חודש. השופט מסכים עם המשיבים בשני הסעיפים. ראשית, התביעה נדחית משום שהוגשה הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות. עילת התביעה קמה לכל המאוחר בשנת 1956, וטענת העותר כי יש לספור את תקופת ההתיישנות ממועד מאוחר יותר נדחית. שנית, השופט מצדד במשיבים לגופו של עניין. לשון החוזה ברורה ואינה טעונה פרשנות; באחריות העותרת ליזום חתימה על חוזה שכירות קבוע. העותרת לא עשתה כן, והעיכובים בחידוש חוזה החכירה נבעו מאי תשלום האגרות הנדרשות. תוקף החוזה המקורי פג ולא חודש; תחת זאת, היה בידי הצדדים הסכם בלתי כתוב לפיו העותר נותר בעל החזקה במקרקעין ושילם אגרות. גם טענת העותר כי הבטחתו של פקיד ממשלתי להם הקנתה להם זכות בחכירה לצמיתות נדחית, שכן לפקיד הנדון לא הייתה סמכות להבטיח הבטחה כזו, וממילא דבריו נאמרו במהלך משא ומתן לפשרה. לפיכך, אין לעותרת זכות לדרוש חוזה שכירות קבוע על פי תנאי החוזה המקורי, ותביעתם נדחית לגופו של עניין כמו גם לגופו של עניין. השופט מציין את יחסו המקל של המינהל להחזקה הממושכת של העותר בקרקע, ומעודד את העותר לנהל עימם משא ומתן על הסכם חכירה קבוע, שכן הזמן פועל לרעתם בשל השינויים האחרונים במדיניות המינהל. העותרת מצווה לכסות את הוצאותיהם המשפטיות של המשיבים.