בע"מ 3778/12

תקציר

פסק הדין עוסק בסיווגו ובסמכותו של בית המשפט בכל הנוגע להטלת הוצאות על עורכי דין. בתחילה צוין כי ההליך היה צריך להיות מסווג כעניין אזרחי ולא משפחתי, אך התיק לא נדחה על בסיס זה. השאלה המרכזית הייתה האם בתי המשפט יכולים להטיל הוצאות על עורכי דין לא כבעלי דין אלא בתפקידם כמייצגים. סמכות זו, המעוגנת בסמכויותיו הטבועות של בית המשפט, חזרה על עצמה בפסיקה עוד מימי המנדט הבריטי. סמכותו הטבועה של בית המשפט כוללת אמצעים להבטחת תפקודו התקין ולמניעת ניצול לרעה של הליכים משפטיים, לרבות הטלת הוצאות על עורכי דין בגין התנהלות המשפיעה על ההליכים. למרות שלהטלת הוצאות כאלה עשוי להיות היבט עונשי, היא אינה נחשבת לסנקציה פלילית ואינה דורשת אישור סטטוטורי מפורש. פסק הדין דחה את הטענה כי סעיף 72 לחוק בתי המשפט מבטל סמכות זו. בפסק הדין הודגש כי הטלת עלויות על עורכי דין צריכה להיות נדירה ולהתנהל בזהירות כדי למנוע הרתעה מוגזמת ולהבטיח ייצוג הולם. בסופו של דבר, אישר בית המשפט את הכלל המאפשר הטלת סנקציות כאלה, דחה את הבקשה לסטות ממנו, וחיזק את חובתה של המבקשת לשלם הוצאות בשל התנהלותה והאשמות חסרות בסיס כלפי בית המשפט לענייני משפחה. ההחלטה הוסכמה על ידי השופטים נ' הנדל וז' זילברטל, וגובשה סופית על ידי הנשיא א' גרוניס, תוך הטלת הוצאות נוספות על המבקש.