ע"ז 7772-12-19

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב תביעה לפסק דין הצהרתי בעניין רישיון מגורים במשק. התובע, שהוא בעל הרישיון, ביקש מספר הצהרות, ובהן זכות מגורים בלתי חוזרת בחווה, זכות סירוב ראשונה לרכוש את זכויות היורשים והשבת תשלומים ששולמו להסדרת הזכויות והבנייה. בינתיים תבעו הנתבעים, שהם חלק מהיורשים, דמי שכירות ופינוי. השופטת דנה בהרחבה ביסודות המשפטיים של זכויות רישוי במקרקעין, וסיווגה את הרישיון שניתן לתובע כרישיון המבוסס על תמורה. מאחר שהרישיון ניתן תמורת תשלומים, קבע השופט כי הוא תקף רק אם שולמה התמורה. לפיכך, יש לשלם את הוצאותיו השוטפות של התובע בגין השימוש ביחידת הדיור; אחרת, תוקף הרישיון יפוג. באשר לתביעה לדמי שכירות, פסק השופט לטובת הנתבעים. התובע וגרושתו חויבו לשלם דמי שכירות עבור מגוריהם, שחושבו לפי מחצית משווי השוק, כפי שנקבע בצוואתו של המנוח. דמי השכירות היו אמורים להיות משולמים ליורשים האחרים, החל מינואר 2021 ועד לפינויים בפועל או פירוק השותפות במשק. בנוסף, השופט דחה את תביעת הפינוי, אלא אם התובע וגרושתו לא שילמו את דמי השכירות. חשוב לציין כי השופט ראה בגרושתו של התובע בת זוגו, למרות גירושיהם הרשמיים, שכן הם חיו יחד, והמנוח התיר להם להתגורר בנכס. כמו כן, קבעה השופטת כי התובע זכאי לפסק דין הצהרתי בעניין קרוואן בחווה, המאשר כי הוא שייך לו ואינו חלק מהעיזבון. עוד קבעה השופטת כי הוראה בצוואה המונעת מהתובע לדרוש פיצויים אם לא יפנה את הדירה בתוך 18 חודשים מיום פטירת המנוח אינה צודקת ולכן בטלה. בסופו של דבר, חויב התובע לשאת בהוצאות הנתבעים בסך של 20,000 ₪, עקב דחיית מרבית טענותיו. עוד צוין בפסק הדין כי ניתן לפרסמו תוך השמטת שמות הצדדים.