ה"פ 5189-04-15

תקציר

המבקשת ביקשה לרשום את הזכויות בדירה שרכשה. עם זאת, על הדירה נרשמו שני שעבודים: הערת אזהרה לטובת המבקש ושעבוד לטובת העירייה, שהוטל להבטחת תשלום ארנונה על ידי המוכר. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה, אפוא, איזה משני השעבודים צריך לגבור. תחילה התייחס בית המשפט למשמעותו של שטר רשום בטאבו, בו נכתב כי לא ניתן להעביר את הדירה לזרים. המבקשת, אזרחית ישראלית, טענה כי הערה זו אינה מונעת את רישום הזכויות בדירה על שמה, בעוד המשיב טען אחרת. בית המשפט הסכים עם המבקשת, בקובעו כי ההערה אינה מונעת את רישום הזכויות בדירה, וכי הימנעותה של המבקשת מהמצאת היתר מרשות מקרקעי ישראל אינה פוגעת בזכויותיה הקנייניות. לאחר מכן, עסק בית המשפט במחלוקת הצדדים בדבר האפשרות להטיל עיקול על גביית חוב הארנונה של המוכר, לפי סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה. המבקש טען כי ניתן להטיל שעבוד כזה רק לפי סעיף 11א(1) לפקודה, ואילו המשיב טען כי ניתן לעשות זאת גם לפי סעיף 11א(2). בית המשפט קיבל את טענות המבקש וקבע כי מאחר שחוב הארנונה אינו מתייחס לדירה הנדונה, ניתן להטיל את השעבוד רק לפי סעיף 11א(1). לפיכך, מצא בית המשפט כי שעבוד המשיב נרשם שלא כדין. לבסוף, היה על בית המשפט לקבוע האם הערת האזהרה לטובת המבקש או השעבוד לטובת העירייה עדיפים. בית המשפט קבע, כי הערת האזהרה מהווה "שעבוד" כמשמעותו בסעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, ומאחר שנרשמה ראשונה, היא קודמת לשעבוד העירייה. בעקבות זאת הורה בית המשפט על ביטול שעבוד העירייה מרישום הדירה בטאבו. כן חויב המשיב לשאת בהוצאותיו של המבקש בסך 8,000 ₪.