ע"א 1391-08-07

תקציר

החלטת בית המשפט נסובה בעיקרה סביב סוגיית הממצאים העובדתיים וקביעות המהימנות של בית משפט קמא ביחס לתאונה. ערכאת הערעור הכירה בכך שלבית משפט קמא, לאחר שצפה במישרין בעדים ובעדויותיהם, היה יתרון פרוצדורלי בהערכת מהימנותם. בית המשפט הצביע על סתירות בעדויות המערער ועד המפתח, וייסבורד, אשר הצדיקו את החלטת בית משפט קמא שלא לקבל את גרסת המערער לסיבת התאונה. סתירות נוספות נרשמו בתיאורי המפגע שגרם לכאורה לנפילה. בית המשפט עמד על כך שלא יתערב בממצאיו של בית משפט קמא אלא אם כן יתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות כזו, שלא היו קיימות במקרה זה. מבחינה משפטית, בית המשפט בחן האם המשיב, בחזקת חובת זהירות, התרשל. הוא הגיע למסקנה כי למדרכות יש מטבען חריגות קלות וכי בליטה של 1/21 ס"מ אינה מהווה מפגע המצדיק תיקון מיידי. לפיכך, העירייה המשיבה לא התרשלה שכן לא הייתה חייבת לבדוק ולתקן חריגות מינוריות כאמור. יתר על כן, באשר להפרת חובה חקוקה, מצא בית המשפט כי התקן הנטען לא היה רשמי ולא ישים בעת בניית המדרכה. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת נדרשה לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב. ההחלטה הדגישה את הצורך בהסרת נטל ההוכחה, דבר שהמערערת לא עשתה במקרה זה.