ע"א 6058/93

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בסכסוך ארוך שנים בין האחים מנדלבליט על עזבונם בירושה. השאלה המרכזית הייתה האם פסק בוררות משנת 1984, המכונה "פסק הבוררות הראשון", הוא פסק סופי או ביניים לפי חוק הבוררות. האחים שכרו במקור בורר כדי לפרק את השותפות ביניהם ולחלק את נכסיהם בירושה. עם זאת, פסק הבורר הראשון התייחס רק לשני סכסוכים מבלי להמיר החלטות למונחים כספיים, והותיר את הצדדים לחשב את התוצאות הכספיות באופן עצמאי. משימה זו מעולם לא הושלמה, מה שהוביל לסיבוכים נוספים. שנים לאחר מכן דן בית המשפט בבקשות אישור וביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי התייחס אליו כאל פסק ביניים, החלטה עליה ערערו המערערים. בית המשפט העליון קבע כי פסק הבוררות אינו פסק ביניים משום שהוא אינו מעניק או שולל חלק מהסעד המבוקש, ובפרט חלוקת נכסי העיזבון. פסק הדין רק הניח את היסודות לטיפול בנושאים שבמחלוקת, אך לא פתר את חלוקת הנכסים הסופית, ולא הגדיר מניות יורשים. משכך, התקבל הערעור והפך את החלטת בית המשפט המחוזי. פסק דין זה מדגיש את הפורמליות הפרוצדורלית בשיפוט סופיותם של פסקי בוררות, ומתייחס אליהם כאל צעדים מקדמיים ולא כאל החלטות. למרות שנים של התדיינות משפטית, ניסיונות הפשרה נכשלו, והתיק חזר למעמדו הראשוני, כאשר בית המשפט העליון החליט שלא להטיל הוצאות משפט נוספות.