עת"מ 896-01-16

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה שהגישו בבית המשפט דיירי בניין מגורים הממוקם ברחוב מרגלית 43 בחיפה, יחד עם חברה קבלנית המתמחה בעבודות בנייה. העותרים ביקשו לערער על החלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה חיפה, שאישרה באופן חלקי בלבד את בקשתם לתוספות בנייה במסגרת תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים (תמ"א 38). הבקשה הראשונית נועדה לבצע עבודות חיזוק במבנה ולהוסיף שתי קומות ועליות גג. עם זאת, ועדת התכנון המקומית אישרה רק תוספת של קומה אחת ללא עליות גג, בנימוק של צורך לשמור על חזות אחידה של מבנים ברחוב. העותרים ערערו על החלטה זו לוועדת הערר, שקיבלה חלקית את הערר והתירה תוספת של קומה וחצי. העותרים לא היו שבעי רצון ופנו לבית המשפט, בטענה כי יש להמשיך ולהתערב בהחלטת ועדת הערר. לטענתם, הוועדה שגתה בכך שנתנה משקל יתר לחזות האחידה של הבניינים וכי נעשתה השוואה שגויה בין הבניין שלהם לבניין אחר ברחוב מרגלית. בנוסף, הם טענו כי הגבלת תוספות הבנייה אינה סבירה ופוגעת באופן בלתי מידתי בזכויותיהם. עוד טענו כי הקיצוץ בתוספות פגע בכדאיות הכלכלית של עבודות החיזוק. בהחלטתה התייחסה השופטת בהרחבה לתוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים ולתמריצים שהיא מעניקה, לרבות הוספת אחוזי בנייה והקלות תכנוניות. היא הדגישה כי מטרת התוכנית היא לעודד בעלי בתים לחזק את הבניינים שלהם לפני 1980 מפני רעידות אדמה. תוך הכרה במטרת התוכנית, הבהירה השופטת כי לוועדות המקומיות שיקול דעת במתן היתרים והן יכולות לשקול היבטים תכנוניים ואדריכליים. היא ציינה כי שיקולי הוועדות בנוגע לחזות אחידה של מבנים ברחוב וההשוואה שנעשתה לבניין הסמוך היו שיקולים תכנוניים תקפים שבית המשפט נמנע בדרך כלל מלהתערב בהם. השופט מצא כי ועדת הערר ערכה איזון סביר בין רצונם של העותרים לבין האינטרס הציבורי בשמירה על הנוף העירוני. לפיכך, היא דחתה את העתירה והדגישה כי האישור החלקי עדיין מאפשר לעותרים לבצע עבודות חיזוק. לבסוף, השופט הורה לעותרים לכסות את הוצאות המשיבים, וקבע את הסכום על 2,500 ₪ לכל אחד מהמשיבים.