ס"ע 21414-07-20

תקציר

התובעת, מטפלת זרה שעבדה אצל הנתבעת, הגישה תביעה בטענה לתשלומים שונים מהנתבעת, לרבות דמי הבראה, פיצוי בגין ימי חופשה שלא נוצלו, פיצויים בגין עבודה בחגים והפרשות לפנסיה. הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל תשלום יתר עבור ימי חופשה ועליו לפצותם, יחד עם קיזוזים נוספים. השופט קיבל במידה רבה את טענות התובע. ראשית, התובע זכאי לדמי הבראה בסך 7,851 ₪ משום שהנתבע הודה בתביעה ואין כל ראיה לסתור את חישוב התובע. שנית, התובעת זכאית לפיצוי בגין ימי חופשה שלא נוצלו, אך לא במידה המלאה הנתבעת. טענת הנתבעת כי התובעת חייבת להם החזר עבור ימי חופשה נדחתה בשל חוסר ראיות וגרסה לא מהימנה לאירועים. התובעת ניצלה באופן חלקי חלק מימי החופשה, אך היקפן אינו ברור. מאחר שהנאשם לא ניהל פנקס חופשות, מוטל עליהם נטל ההוכחה. לאחר ניכוי ימי החופשה המשומשים המוכחים, נותרו לתובעת 40 ימים המזכים אותה ב-8,480 ₪. שלישית, השופטת דחתה את התביעה לגמול עבור עבודה בחגים, וקבעה כי רשימת ימי החופשה של התובעת אינה תואמת את ימי החופשה שעבדה בפועל, ואין תיעוד בזמן אמת. עם זאת, גם התביעה שכנגד בגין ימים בהם התובע לכאורה לא עבד נדחתה בשל חוסר ראיות. רביעית, התובע זכאי להפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 23,625 ₪, כפי שהודה בא כוח הנתבעת, שלא ביצע את ההפרשות למרות שלא יידע את התובע. גם טענותיה הנגדיות של הנתבעת לקיזוז נדחו. הם טענו לתשלום יתר עבור ימי חופשה, דמי חופשה ואי מתן הודעה מוקדמת, אך השופט פסק לטובת התובע בנקודות אלה בשל חוסר ראיות או הודאה מצד הנתבעת. לסיכום, חויבה הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים האמורים, בניכוי חלק מהתשלומים ששולמו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. הנתבע יישא גם בהוצאות המשפט והוצאות המשפט של התובע, בסך 5,000 ₪, בשל התנהלותם במהלך ההליך והתביעה שהתקבלה ברובה. ההחלטה התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים והיא תועבר אליהם.