ע"א 463/95

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט מעלים את השאלות העיקריות הבאות: (1) באילו נסיבות מתרחשת עסקה אסורה ביחסי בנק-לקוח המהווה תנאי לשירות בשירות? (2) אם תתרחש פעולה כזו, מהן השלכותיה המשפטיות? (3) לעניין סעדים בעקבות הפרת האיסור – כיצד יש להחיל את עקרון ההשבה בעקבות תניה אסורה, ומה יש להוכיח כדי לבסס זכות לפיצויים מעבר להשבה וכיצד להעריך נזקים אלה. נושא הערעור הוא פסק דין של בית משפט השלום בירושלים בעניין חוב שביקש הבנק המערער לגבות מהמשיב לוי. לוי טען מנגד כי הבנק אילץ אותו פעמיים לפתוח תוכניות חיסכון כתנאי לקבלת אשראי, דבר שאינו חוקי וגרם לו נזק. בית משפט קמא קיבל את טענותיו של לוי והורה לבנק להשיב לו. שני הצדדים ערערו על פסק הדין. הבנק טען כי קביעתו של בית משפט קמא כי פתיחת תוכניות החיסכון נעשתה בניגוד לחוק הייתה שגויה, וכי לוי לא היה זכאי לתשלומי ריבית על היתרות בחשבונו. בערעורו הנגדי של לוי נטען כי בית משפט קמא סירב לדון בטענות אחרות נגד הבנק. בית המשפט העליון ניתח תחילה את הנסיבות שבהן נפתחו שתי תוכניות החיסכון. התוכנית הראשונה נפתחה בשנת 1982, זמן קצר לאחר שלוי פתח חשבון עו"ש בבנק. התוכנית מומנה על ידי הלוואה מהבנק, שלוי החזיר בריבית. התוכנית השנייה נפתחה ב-1984, בתקופה שבה חשבונו של לוי היה בעל יתרת חוב גדולה, ומומן כולו מהלוואה בנקאית. בית המשפט בחן את הדרישות הראייתיות להוכחת תניה אסורה, וקבע כי על התובע להביא ראיות ישירות לתנאי, לחוסר סבירותה העסקית ולקיומו של נזק. פעמים רבות הבנק אינו יכול להפריך את גרסת הלקוח בשל חלוף הזמן והקושי לאתר עובדים רלוונטיים. לכן, גרסת הלקוח דורשת תמיכה ממקורות אובייקטיביים. בית המשפט קבע כי פתיחת תוכנית החיסכון הראשונה לא נבעה מתנאי שירות פסולים. גרסתו של לוי לאירועים הייתה בעייתית, והנתונים האובייקטיביים לא תמכו בה דיים. בית המשפט מצא כי סביר להניח שהתוכנית נפתחה מרצון. באשר לתוכנית השנייה, קבע בית המשפט כי היא אכן נפתחה כתוצאה מתנאי שירות פסולים, שכן היא מומנה בהלוואה בנקאית ונפתחה בסמיכות למתן אשראי נוסף. לאחר מכן פנה בית המשפט לדון בעקרונות הפיצוי. בית המשפט קבע כי לאיסור על מתן שירות מותנה מספר היבטים: ההיבט החוזי, ההיבט הנזיקי וההיבט של עשיית עושר ולא במשפט. בעוד ששני ההיבטים הראשונים מצדיקים השבה הדדית, ההיבט השני בוחן את התעשרות הבנק. במקרה של לוי, די היה בהשבה הדדית, ולא היה צורך לבחון את ההתעשרות של הבנק. בית המשפט קבע כי לוי לא הצליח להוכיח די הצורך את נזקיו כדי להצדיק פיצוי נוסף, אך עליו לקבל פיצוי ריאלי. לפיכך, על הבנק להחזיר לוי את שווי הכסף שהפסיד, המחושב לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בית המשפט דחה את ערעורו הנגדי של לוי בנוגע לטענות אחרות נגד הבנק, והורה לשני הצדדים לשאת בהוצאותיהם.