בג"צ 8543/03

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בסכסוך בין הורים גרושים על המשמורת על בתם הקטינה, בת 13. האב, שיזם את ההליך, הוא חילוני, ואילו האם אימצה אורח חיים חרדי. השאלה המרכזית היא לאיזה בית משפט יש סמכות לדון בעניין: בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני. הסכם הגירושין המקורי, שאושר על ידי בית הדין הרבני, העניק את המשמורת על הילד לאם אך לא העניק במפורש סמכות מתמשכת לבית הדין הרבני בענייני משמורת. התדיינות נוספת בין ההורים בנוגע למשמורת הילד וחינוכו נפתחה בפני בית המשפט לענייני משפחה על ידי האב, ולאחריה הוגשו בקשות נגדיות בפני בית הדין הרבני. במשך כשלוש שנים נטלו הצדדים חלק פעיל בהליכים בפני בית הדין הרבני מבלי לערער על סמכותו, מה שהוביל להסכמה משתמעת לסמכותו בנושא. לפיכך, בית הדין הרבני רכש סמכות לדון בסוגיית המשמורת הקבועה מכוח הסכמת הצדדים. יתר על כן, החששות שהביע האב מפני הטייה אפשרית בהחלטת בית הדין הרבני בשל אורח חייו החילוני אינם מבוססים, שכן בית המשפט מחויב לפסוק ללא משוא פנים ולשקול את טובת הילד ואת מצבו הנוכחי. דחיית העתירה המאשרת את סמכותו של בית הדין הרבני מתבקשת, וצו הביניים המשאיר את הילד במשמורת זמנית של האב מוסר, בהתאם להסכם הפרוצדורלי הקיים בין הצדדים.