ע"א 126/51

תקציר

המקרה שלפנינו כרוך במשחק גומלין מורכב של תביעות מרובות הנוגעות לבעלות על מטע בפתח תקווה. השאלה המרכזית היא האם עקרונות ה-res judicata מחייבים דחיית תביעה שהגיש יחיא שאהב נגד שלמה פלמן, בשל פסק דין קודם בתיק נפרד אך קשור. הסוגיה מסתבכת עוד יותר בשל העובדה שהתביעות הוגשו בסדר כרונולוגי שונה בשתי ערכאות שונות. פסק דינו של השופט זילברג חושף היטב את ההיסטוריה הסבוכה של התביעות. התביעה הראשונה (תיק 344/49) הוגשה על ידי שאהב נגד פלמן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בטענה לזכויות במטע הדרים. במקביל, הוגשה תביעה נוספת (תיק 147/50) על ידי גורמים שונים הקשורים לאותו פרדס, שהסתיימה בפסק דין הדוחה את התביעה. פלמן טען כי פסק דין זה מהווה res judicata, וביקש לדחות את תביעתו של שאהב. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, מה שהוביל את פלמן לערער. השופט זילברג פותח בהתייחסות לשאלה האם דיני res judicata בישראל נקבעים על פי הוראות חוק מגלה או המשפט המקובל האנגלי. הוא מסכם כי יש להתחשב בשתי המערכות, שכן הן נבדלות זו מזו מבחינה רעיונית ובהיקפה. המשפט המקובל האנגלי, בדגש על בעלי הדין, מונע מהם לדון מחדש בשאלות שכבר הוכרעו, ואילו המגלה מתמקד בפסק הדין של בית המשפט. בהתייחסו לערעור בוחן השופט זילברג את דוקטרינת res judicata במשפט האנגלי, ומציין את התפתחותה ההיסטורית ואת הקשר הרעיוני בין העיקרון לבין האיסור על "תביעה כפולה". עם זאת, בתיקים מהמאה ה-19 מסתמנת מגמה המבדילה בין העניין (res) לבין השאלה (quaestio) שהוכרעה במשפט קודם. השופט זילברג מדגיש כי מבחן ה-res judicata צריך להתמקד בסתירה לממצאים קודמים, ולא רק בבחינת העניין או השאלה. בהקשר של המקרה הנדון, מבהיר השופט זילברג כי שאלת הבעלות אכן נדונה בתיק 147/50. עם זאת, פסק הדין באותו מקרה לא קבע ממצא לכאן או לכאן – הוא רק קבע כי הראיות שהוצגו אינן מספיקות כדי לקבוע קביעה. לפיכך, מאחר שלא נמצאה ממצא והסעד המבוקש בתיק 344/49 שונה מתיק 147/50, עקרונות ה-res judicata אינם חלים. כתוצאה מכך, הערעור נדחה, ותביעתו של שאהב בתיק 344/49 יכולה להתקדם. פסק דינו של השופט זילברג נתמך על ידי השופטים אולשן ואסף. ההחלטה לדחות את הערעור מתקבלת פה אחד, וההוצאות נפסקות לצד הזוכה.