ת"א 12794-02-11

תקציר

בין התובע לנתבע מתקיימים יחסי משכיר-שוכר. התובע הינו בעל דירה אותה שוכר הנתבע משנת 1980. הסכם השכירות הראשוני היה לשנה. הנתבעת טוענת כי שילמה דמי מפתח כדי להפוך לדייר מוגן בשנת 1984, אך התובעת מכחישה זאת וטוענת כי חוזה השכירות חודש מדי שנה לאחר מכן. לאחר פטירת אביה של התובעת בשנת 1998, לקחה התובעת על עצמה את גביית דמי השכירות מהנתבעת. דמי השכירות שולמו מדי שנה מראש. עם זאת, הנתבע לא שילם את דמי השכירות עבור שנת 2010. התובע ביקש מהנתבע לפנות את הדירה בשנת 2011 אך הוא סירב. הנתבע טען כי הוא דייר מוגן וכן כי התובע אינו הבעלים היחיד של הדירה ולכן אין לו זכות לפנותו. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי הנתבע לא סיפק הוכחה מספקת לטענתו לדייר מוגן. נטל ההוכחה היה מוטל על הנתבע משום שהוא ערער על הסכם החירות הראשוני. יתר על כן, זכותו של התובע בנכס לא עמדה בסימן שאלה במקרה זה; רק על זכותו לפנות את הנתבע נדונה. בית המשפט מצא כי לתובעת עומדת הזכות לסיים את חוזה השכירות ועל הנתבע לפנות את הדירה. החלטה זו נתמכה גם בכך שהנתבעת לא שילמה דמי שכירות מאז שנת 2010. השופט הורה לנתבע לפנות את המקום ולשלם לתובע 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, וכן הוצאות משפט של התובע. גזר הדין ניתן ב-14 בספטמבר 2014.