עחד"ת 53633-07-24

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב תוקפה של הערת אזהרה שרשמה משען, נושה, על נכס השייך ליחיד שהלווה ממנו כספים. השטר, שנרשם לאחר מצוקתו הכלכלית של היחיד, נועד להבטיח את חובו של משען. הנאמן שמונה לנהל את נכסי היחיד ערער על תוקפה של הערת ההתראה, וטען כי היא נרשמה ללא הסכמת היחיד ולאחר שכבר הוטל עיקול על הנכס. אולם בית המשפט קבע אחרת. נקבע כי להערת האזהרה היה בסיס חוזי והיא נרשמה בהסכמת היחיד. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הערת אזהרה "שלילית", המחייבת הימנעות מעסקה, שקולה להערת אזהרה "חיובית" מבחינת השכחה המובטחת שהיא מעניקה. עיקרון זה, שנקבע בפרשת רייכמן, חל רטרואקטיבית ואינו מושפע מקיומם של שעבודים קודמים על הנכס. עוד קבע בית המשפט כי העיקול, שלא הושלם עקב פתיחת הליכי חדלות פירעון, אינו מבטל את הערת האזהרה שנרשמה לאחר מכן. הכף נטתה לטובתו של משען, ובית המשפט הגיע למסקנה כי הערת האזהרה העניקה לו חוב מובטח בסך 1,760,000 ₪, ואילו יתרת הסכום תיחשב כחוב כללי לא מובטח. טענות נוספות בדבר המסגרת הפרוצדורלית וקריסתו האפשרית של הסדר הנושים נדונו אף הן ונדחו. סיכומו של דבר, הערעור התקבל, תוך הכרה במעמד הנושה המובטח של משען, ללא צו להוצאות, והערבות הוחזרה לו.