ע"א 5178/92

תקציר

בעניינם של המערערים, קבלני שיפוצים לשעבר שצברו חובות בסך 500,000 ₪ ל-21 נושים, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לדחות את בקשתם לפשיטת רגל. בתחילה טען בא כוח המערערת להסדר עם הנושים באיחוד תיקים בהוצאה לפועל, שהוביל לעצירה זמנית של הליכי ההוצאה לפועל. עם זאת, עם פקיעת שיהוי זה, הוגשה בקשה חדשה לפשיטת רגל, אותה דחה בית משפט קמא, בנימוק של ניצול לרעה של הליכי פשיטת רגל, חוסר תום לב של המערערת, היעדר טובת הנאה לנושים והיעדר נכסים מספיקים כדי להצדיק פשיטת רגל. בית המשפט הדגיש כי אין להשתמש בהליכי פשיטת רגל רק כמפלט מפני נושים, במיוחד כאשר אין תועלת לנושים או אם החייב אינו פועל בתום לב. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לתנאים לפי סעיפים 18 ו-55(ב) לפקודת פשיטת הרגל, תוך הבהרה כי הליכים צריכים להיטיב עם הנושים ולא לשמש רק נתיב מילוט לחייבים. המערערת לא הצליחה להוכיח כי פשיטת רגל תציע יתרונות פירעון ממשיים לנושים. זאת ועוד, ציין בית המשפט את חוסר המאמץ של המערערת להגדיל את הכנסותיה ואי עמידה בהתחייבויות לתשלום, אשר אישרו מחדש את חוסר תום הלב של המערערת. שיקולים נוספים כללו את הערך החברתי של סיוע לחייבים לשקם את חייהם, אך זה גבר על התחמקותו של המערער מחובות. לפיכך הציע בית המשפט לדחות את הערעור ופסק למשיב הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. תיקונים משפטיים מאוחרים יותר עשויים לסלול מסלול למערערים, אם כי הדבר יהיה תלוי בשיקולים עתידיים של ההוצאה לפועל. החלטה זו חיזקה את העקרונות לפיהם אין לעשות שימוש לרעה בהליכי פשיטת רגל, במיוחד כאשר הם אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של הנושים או עם הנורמות החברתיות.