עת"מ 20187-03-11

תקציר

העותרת, אזרחית פיליפינים, בקשתה לקבלת אזרחות ישראלית נדחתה על ידי משרד הפנים ולאחר מכן הגישה עתירה מנהלית נגד החלטה זו. העותר נכנס לישראל בשנת 1999 באמצעות אשרה שסוגה שנוי במחלוקת בין הצדדים. העותרת נישאה לאזרחית ישראלית בשנת 2001 והחלה בהליך איחוד משפחות. עם זאת, משרד הפנים גילה כי העותרת קיימה יחסי מטופל-מטופל עם בן זוגה, שסבל מבעיות בריאותיות, ומסרה מידע כוזב במהלך ההליך. בעקבות זאת החליט המשרד לעצור את הליך איחוד המשפחות, מה שהוביל את העותרת לעתור לבג"ץ, שהביא לבחינה מחודשת של עניינה על ידי המשרד. בעקבות בחינה מחודשת זו החליט המשרד שוב לעצור את ההליך, מה שהוביל את העותר להגיש עתירה נוספת, שהסתיימה בהסכמה כי העותר יוכל להגיש בקשה לאזרחות מטעמים הומניטריים. העותרת עשתה כן, אך נדחתה על ידי ראש הדסק הצפוני ברשות האוכלוסין, העלייה ומעברי הגבול, בנימוק של היעדר טעמים הומניטריים מיוחדים. גם העתירה המנהלית הנוכחית, שמטרתה לערער על החלטה זו, תידחה, שכן השופט קובע כי החלטת ראש הדסק הייתה סבירה ובסמכותו. השופט מציין כי בקשתו של העותר לקבלת מעמד הומניטרי הייתה תמציתית ולא הציגה נסיבות ייחודיות. זאת ועוד, טענותיה של העותרת, כגון גילה, רצונה לחיות עם בתה ומרכז חייה בישראל, אינן מהוות טעמים הומניטריים לקבלת אזרחות. השופטת מדגישה כי על העותרת לספק הצדקות מיוחדות לכך שעניינה יידון בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים, העוסקת במקרים חריגים בלבד. מאחר שמצבה של העותרת אינו חריג, החלטת ראש הדסק לדחות את בקשתה מבלי להעבירה, לוועדה, הייתה מוצדקת.