ה"פ 499-12-09

תקציר

המחלוקת במקרה דנן נסובה סביב היקף המכירה של חלקת קרקע, אותה רכש המבקש מהמשיבים. על פי הסכם המכר, רכשה המבקשת 20% מחלקת קרקע, שחולקה מאוחר יותר לחלקות משנה קטנות יותר. השטח הכולל שנרכש על ידי המבקש, על פי ההסכם, הוא 988.4 מ"ר. לאחר מכן נרשמה הקרקע במרשם הזכויות כחלקה 122, כאשר המבקש היה הבעלים של חמישית משטחה. עם זאת, טוען המבקש, כי בהסכם שנערך בין הצדדים בדבר ייחוד השטחים, הוקצה לו חלק של 1,055 מ"ר, לרבות ארבע חלקות משנה זמניות בתכנית הבנייה. המבקשת טוענת כי זו הייתה כוונת שני הצדדים וכי הסכם הייחוד גובר על הסכם המכר הקודם. בית המשפט מוצא כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה לטענה זו, שכן הסכם הייחוד, יחד עם מסמכים נוספים, קובע בבירור כי השטח הנרכש הוא 988.4 מ"ר. כמו כן, אין לנכות את חלקם של המשיבים ב-PPP (שטח פרטי פתוח), המשמש כדרך גישה לחלקות המשנה, מחלקו של המבקש בקרקע. בית המשפט מגיע למסקנה כי המבקש הוא הבעלים החוקיים של חלק של 988.4 מ"ר בקרקע, המהווה 20% מכלל השטח. לפיכך, המבקשת מחזיקה במלוא חלקות המשנה 8, 9 ו-10, ובחלק חלקי של 193.4/260 בחלקת משנה 7, ואילו המשיבים מחזיקים ביתרת חלקה 7 בסך 66.6/260. שני הצדדים נושאים בהוצאות המשפטיות שלהם.