תמ"ש 99549/00

תקציר

התובעת, שהיא עקרת בית, הגישה תביעה נגד בעלה המנוכר, הוריו, אגודה שיתופית ב' ומינהל מקרקעי ישראל בשנת 2007. התביעה עסקה בהפרת התחייבותו של האחרון למנות את הבעל כבן יורש ובהפרת התחייבותו כלפי התובעת בהסכם הממון שגיבשו. התובעת והנתבע נישאו בשנת 1986 ונפרדו על רקע התדיינות משפטית בנוגע לרכוש, הסכמים, מזונות ומשמורת. התובעת טענה כי הנתבעים חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את האגודה השיתופית להעביר את הזכויות במשק במושב ב' לנתבעת, דבר המבטיח את זכויותיה. עם זאת, הנתבעים ביטלו כוונה זו ומינו את האב כחבר במקומו. התובע ביקש הצהרה על בטלות כל פעולה המנוגדת להקניית הזכויות ודרש פיצויים. מנגד, הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי לנתבע אין זכויות בחווה וכי ייפוי הכוח ניתן אך ורק לצורך היתר בנייה. עוד טענו כי לתובע אין יריבות או עילת תביעה. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי אין להם זכות למנות בן יורש שכן הסכם המשבצת למושב ב' הוא דו-צדדי, ומוסד כזה חל רק על הסכמים תלת-צדדיים. יתר על כן, זכויות הנתבעים בחווה היו אישיות ובלתי ניתנות להעברה. עוד קבע בית המשפט כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר התבסס בטעות ובוטל. אולם, מאחר שהתובעת הסתמכה על הבטחה זו ושינתה את מצבה לרעה, הורה בית המשפט לנתבעים 2 ו-3 לפצות את התובעת. לתובע הוענקה זכות מגורים ייחודית ובלתי חוזרת כלפי הנתבעים 2 ו-3 לכל החיים או עד גיל 120 בבית שנבנה על האחוזה. היא תהיה זכאית לפיצוי רק לאחר פינוי המקום. כמו כן הורה השופט לנתבעים לשלם את הוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, והפרסום הותר תוך השמטת שמות ופרטים מזהים.