עב"ל 28211-10-18

תקציר

הערעור הוגש על ידי אישה בהריון שתבעה גמלת שמירת הריון מהמוסד לביטוח לאומי (המכון) בתקופה שבה נדרשה לכאורה להישאר בשמירת הריון. הגמלה נועדה להחליף את הכנסתה בזמן היעדרותה מהעבודה בשל סיבוכים רפואיים מההיריון שסיכנו אותה או את עוברה. המכון אישר חלקית את תביעתה, אך לתקופה מאוחרת יותר משביקשה. בית הדין האזורי דחה בעבר את תביעתה נגד החלטת המכון, והוביל אותה לערער בפני בית הדין לעבודה. הדיון התמקד בשאלה האם הוכיחה המערערת כי מצבה הרפואי בתקופה שבמחלוקת סיכן אותה או את עוברה, ובכך הצדיק את ההטבה. המומחה הרפואי שמונה על ידי בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי לא קיימת סכנה כזו, וחוות דעתו של המומחה קיבלה משקל משמעותי על ידי בית הדין לעבודה. בית המשפט מצא כי מסקנותיו של המומחה התבססו על סקירה מפורטת של התיק הרפואי של המערער בתקופה הנדונה וכי הן היוו שיקול דעת רפואי סביר. למרות שבית המשפט הכיר בקושי המובנה להעריך את המצב בדיעבד, הוא קבע כי אישור הרופא המטפל, שיצר חזקת מסוכנות, אינו מבוסס דיו ואינו מצדיק את ביטול חוות הדעת של המומחה, שהייתה מעוגנת היטב בנתונים הרפואיים. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הפרטניות ונתוניו הרפואיים הקונקרטיים וכי הריונה הקודם של המערערת או שבוע לידתה הסופי אינם מצדיקים את התועלת במקרה זה, בהיעדר חוות דעת רפואיות המצביעות על סכנה. לפיכך הערעור נדחה.