ע"א 113/18

תקציר

בפסק דין זה ביקשה המערערת לתבוע חוב כנגד החייבת, בטענה כי הוא הלווה לה 650,000 ₪ במזומן, מגובים בשעבוד רשום על דירתה. עם זאת, החייבת הפריכה טענה זו והודתה כי קיבלה רק 50,000 ₪, אותם טענה כי פרעה באמצעות שיקים מרובים בסכום זה. הסוגיה נסובה בעיקר סביב היעדר ראיות אובייקטיביות וחיצוניות המאמתות העברה לכאורה של 650,000 ₪ מהמערער לחייב. משכך, דחה אותה הנאמן שמונה לבחון את התביעה בנימוקים אלה, והחלטה זו אושרה על ידי בית משפט קמא. בית המשפט הדגיש כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענתו כי העביר סכום כה משמעותי במזומן לחייב. למרות שהכיר בכך שייתכנו אלמנטים לא ידועים בתיק, החליט ערכאת הערעור שלא להתערב בהחלטת הנאמן ובית המשפט, וחזר על ההליך המשפטי הרגיל בענייני חדלות פירעון. הליך זה דורש ראיות תיעודיות נאותות מבעלי תביעות החוב, דבר שהמערערת לא סיפקה; יש לציין כי הוא לא סיפק כל הוכחה אמינה למכירת דירה, שלטענתו היא מקור הכסף. בנוסף, הראיות הכלכליות הצביעו על כך שבמועד העסקה הנטענת היה חשבונו של המערער במשיכת יתר, דבר המערער את טענתו כי היה לו די כסף לביצוע ההלוואה. בסופו של דבר, הערעור נדחה מבלי לפסוק הוצאות, ונדחתה גם בקשה לסעד זמני נפרד של החייב. בית המשפט מצא בקשה זו מופרכת והוגשה בחוסר תום לב, במטרה לעכב את ההליכים בעניינה של הדירה הנדונה, מעבר להיקפו הלגיטימי של הדיון בערעור.