ת"א 4248-08-08

תקציר

מדובר בתביעה אזרחית בה טוען התובע, מר ויליגר, כי הנתבע, מר רייפמן, לא הצליח לפרוע חוב של 22 מיליון ₪. מקורו של החוב בשני הסכמי ממון בין הצדדים: הסכם אופציה והסכם הלוואה. על פי הסכם האופציה, הצהיר מר ויליגר כי הוא מחזיק במניות אמבלז ומר רייפמן התחייב לרכוש את כל המניות שיהיו בבעלותו של מר ויליגר עד סוף מאי 2007. הסכם ההלוואה הושג לאחר שרייפמן לא עמד בהתחייבותו על פי הסכם האופציה ולווה 6.5 מיליון דולר ממר ויליגר לרכישת המניות. תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע האם קיים חוב תקף מצידו של מר רייפמן כלפי מר ויליגר ומה גובה החוב. אם כן, השאלה השנייה שיש להשיב עליה היא האם הערבויות עליהן חתמו הנתבעים (בני משפחתו של מר רייפמן ועורך דינו) תקפות, והאם הם אכן מחויבים לפרוע את החוב. השופט קובע כי מר ויליגר לא הצליח להוכיח כי למר רייפמן יש חוב תקף כלפיו. נסיבות החתימה על ההסכמים, הודאתו של מר ויליגר עצמו כי ההסכמים אינם משקפים את האירועים בפועל, ומצבו הכלכלי הרעוע של מר רייפמן באותה עת, מצביעים על כך שגרסתו של מר רייפמן לאירועים סבירה יותר. לדברי רייפמן, הוא חתם על ההסכמים מתוך הבנה שמר ויליגר רכש עבורו מספר משמעותי של מניות, מה שלא היה. השופט מקבל את טענתו של מר רייפמן כי הסכם האופציה לא קוים, ולכן חתימת הסכם ההלוואה או נספחו אינה יכולה להיחשב כהסכם מחייב. כמו כן, השופט פוסק לטובת גרסת הנתבעים בנוגע לרכיב השני של החוב הנטען שעניינו הלוואה בסך 20 מיליון שקל שניתנה למר רייפמן בינואר 2008. הנתבעים טענו כי הסכום שהועבר בפועל היה 5 מיליון דולר, ומר רייפמן החזיר את אותו הסכום חודש לאחר מכן בשל התנגדותה של הגב' ויליגר. השופט סבור כי סביר יותר שהסכום הוחזר בדולרים, ודרישתו של מר ויליגר לריבית ולהוצאות על ההלוואה אינה סבירה. באשר לתוקפן של הערבויות, קובעת השופטת כי הנתבעים (בני משפחתו של מר רייפמן) פטורים מחובות הערבות שלהם בשל אי עמידתו של מר ויליגר בחובות הגילוי החלות עליו כנושה, כמתחייב מחוק הערבות. החוק מחייב נושה למסור פרטים על החוב והביטחון לערבים בודדים, דבר שוויליגר לא עשה. בנוסף, השופט קובע כי גם עורך דינו של רייפמן, עו"ד גיצלטר, פטור מחובת הערבות שלו, שכן הוא נחשב לערב יחיד על פי החוק. מר ויליגר לא עמד בדרישות הגילוי הנדרשות, וגם טענת הרשלנות המקצועית נגד עו"ד גיצלטר נדחית בשל היעדר קשר סיבתי. לפיכך, השופט מחליט לדחות את התביעה כולה ומורה למר ויליגר לשלם לנתבעים הוצאות בסך 400,000 ₪, למעט חריגים מסוימים בהתאם להתנהלותם של נתבעים מסוימים.