סע"ש 51438-11-13

תקציר

התיק עוסק בעתירת התובע לחייב את המועצה הדתית קריית אתא לשלם לו חלק מהזכויות הכספיות המגיעות לו לכאורה מאביו המנוח, הרב משה מימון שכיהן כרבה של קריית אתא. זכויות אלה כוללות דמי הבראה, פדיון חופשות, פדיון ימי מחלה שלא נוצלו, מענק יובל ופיצויי פיטורים. המועצה הדתית והמדינה טענו כי יש לדחות את התביעה משום שפג תוקפה בחוק ההתיישנות והרב המנוח לא היה זכאי לזכויות הכספיות. בית המשפט הסכים עם הנתבעים כי התביעה התיישנה, ואף לגופה לא הצליח התובע להוכיח את זכאותו לזכויות הכספיות. ראשית, טען התובע כי המועצה הדתית הודתה בזכויותיו, אך בית המשפט מצא כי המכתבים שהוצגו כראיה לא נכתבו על ידי המועצה או נציגיה המוסמכים ולא היוו הודאה בזכויות. שנית, התובע טען כי לא היה מודע לתקופת ההתיישנות והשיהוי של המועצה הדתית במענה לבקשותיו מנע ממנו להגיש את התביעה מוקדם יותר. בית המשפט קבע כי התובע לא נקט זהירות סבירה לדעת את העובדות המהוות את עילת התביעה, ואי ידיעתו את החוק אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות. בנוסף, קבע בית הדין כי תקופת העסקתו של הרב המנוח לצורך חישוב הזכויות הכספיות הינה 44 שנים, שכן לא הוכחה תביעתו של התובע בגין שירותו בתפקיד אחר. עוד קבע בית המשפט כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים עם פטירת אביו, שכן אמו ואחותו קיבלו קצבת שארים, והתובע לא הוכיח את מעמדו כניצול. מעמדו של הרב זצ"ל כנבחר ציבור זיכה אותו בתנאי העסקה שונים מאלה של עובדים מן המניין, והתובע לא הוכיח מקור נורמטיבי המבסס את זכותו של אביו לדמי הבראה, ימי מחלה שלא נוצלו ומענק יובל. כמו כן, המועצה הדתית לא יכלה להסכים לשלם זכויות אלה ללא אישור הממונה על השכר, שלא ניתן. התובע התייחס לעניינם של שני רבני ערים שקיבלו הסדרים כספיים ממועצות הדתות שלהם, אך בית המשפט מצא מקרים אלה לא קשורים ולא תמך בטענת התובע. משנדחתה התביעה, הורה בית המשפט לתובע לשלם לכל נתבע 3,000 ₪ הוצאות משפט ו-22,000 ₪ שכר טרחת עורך דין בתוך 45 יום. פסק הדין ניתן ביום 16.1.2018 ועמדו לרשות הצדדים 30 יום לערער עליו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.