בש"פ 1332/21

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם לבית המשפט יש סמכות להטיל על אדם ששוחרר בערבות הגבלות לפי סעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, שלא נועדו אך ורק להבטיח את התייצבותו למשפט. המערער נעצר בחשד לביצוע עבירות מין ושוחרר בתנאים מסוימים, שהוארך בהמשך. כשנה לאחר מכן הוגש כתב אישום והמשיב ביקש לקבוע ערבות ותנאי שחרור. בית משפט קמא קיבל את הבקשה אך המערער ערער על ההחלטה בטענה כי שגה בית המשפט. הערעור נדחה. בית המשפט מצא כי סעיף 44(ב) וסעיף 58, יחד עם סעיף 21, מתווים שתי תקופות שונות ולא שתי דרכים חלופיות. סעיף 58 מתייחס לתקופה שלפני הגשת כתב האישום, ואילו סעיף 44(ב) עוסק בתקופה שלאחר הגשת כתב האישום. לפיכך, לבית המשפט שיקול דעת להורות על שחרורו של נאשם בערובה לאחר הגשת כתב אישום, בין לפי סעיף 44(ב) ובין לפי סעיף 21. באשר להטלת ההגבלות, קבע בית המשפט כי בהיעדר סמכות מעצר, על ההגבלות המוטלות להיות קשורות באופן רציונלי להבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט. עם זאת, במקרים חריגים ניתן לקבוע הגבלות על התנועה גם כאשר לא קמה עילת מעצר. בית המשפט פירש את סעיף 44(ב) כמתייחס למקרים שבהם קיימת עילה פוטנציאלית למעצר או כאשר הנאשם "בר מעצר". לפיכך, ידיו של בית המשפט אינן כבולות להטלת ערבות כספית בלבד, והוא יכול להטיל תנאים נוספים כדי להבטיח את הופעתו של הנאשם, את שלום הציבור או את ביטחונם של אנשים, כל עוד קיימת עילה פוטנציאלית למעצר. החלטת בית משפט קמא להטיל על המערער הגבלות, לרבות איסור יצירת קשר עם המתלונן ויציאה מהארץ, אושרה אפוא. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטה, שהייתה מידתית למצבו הכלכלי של המערער ולחומרת האישומים.