ע"א 3421/05

תקציר

מדובר במקרה של קבלן משנה, קבלן ראשי ובנק שסיפק תמיכה כספית לפרויקט בנייה. הקבלן הראשי לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק, מה שהוביל לחוזה שני ביניהם. במסגרת התקשרות זו מינה הבנק מפקח לניהול הפרויקט, לרבות ארגון קבלני המשנה והבטחת עמידה בתנאי החוזה. קבלן המשנה ביצע עבודות בנייה והגיש למפקח חשבונות חלקיים לאישור, שאושרו ושולמו במשך מספר שנים. אלא שהחשבון האחרון שהגיש המשיב, חשבון 23, לא שולם. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בתי המשפט הייתה האם הבנק, כמוסד המלווה, מחויב לפרוע את החשבון הסופי הזה. בית המשפט קמא פסק לטובת קבלן המשנה, וקבע כי הבנק השתלט בפועל על ניהול הפרויקט והיה אחראי לתשלום החשבונות שאושרו, לרבות חשבון 23. הבנק ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור דחתה את הערעור והסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא. היא קבעה כי הבנק חרג מתפקידו כבנק מלווה והפך את עצמו ליזם, כאשר המפקח משמש כנציגו. בית המשפט הדגיש את חובת הזהירות של הבנק כלפי צדדים שלישיים ואת אמון הציבור בבנקים. כמו כן, התנהלות הבנק, לרבות תשלום חשבונות קודמים ללא התנגדות, יצרה מצג לפיו ימשיך לעשות כן. בית המשפט גם הורה לבנק להחזיר ערבות בנקאית לקבלן המשנה. טענות הבנק בדבר אופיו הפיקטיבי של חשבון 23 והעדר חוזה כתוב נדחו, שכן הבנק לא העלה סוגיות אלה במהלך ההליך בבית משפט קמא. פסק הדין כלל שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישולם על ידי הבנק למשיב.