עב"ל 19619-07-20

תקציר

המוסד ובית המשפט דנו במעמד התושבות של אדם, במיוחד בתקופה שבין ספטמבר 2013 לספטמבר 2015. התובע מחזיק באופן עקבי בתושבות ישראלית, למעט מועד מאסרו, ונטל ההוכחה מוטל על המוסד להוכיח כי מעמד התושבות של התובע השתנה. בית המשפט מכיר בכך שהוכחת תושבות יכולה להיות מורכבת וקונטקסטואלית, לעתים קרובות בהתאם לקשרים המכוונים את מרכז חייו של אדם. במקרה זה, בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות משכנעות לכך שמרכז החיים של התובעת עבר אל מחוץ לגבולות ישראל. טענות המוסד וחקירותיו לא הסירו את נטל ההוכחה כי מקום מגוריו של התובע השתנה. בית המשפט ציין כי מקום מגוריו המוכר של התובע לפני ואחרי התקופה שבמחלוקת, בשילוב עם משכה הקצר של התקופה הנדונה, הביאו לכך שהמוסד נדרש לספק ראיות ברורות ומשכנעות למעבר קבע. הדבר לא נמסר, ובית המשפט לא השתכנע כי מרכז חייו של התובע השתנה במהלך התקופה הנקובה. משכך, פסק הערעור לטובת התובע, והכיר בו כתושב ישראל בחודשים ספטמבר 2013 עד ספטמבר 2015. החלטה זו התקבלה על סמך הנסיבות הספציפיות ואינה מהווה תקדים אוניברסלי, כאשר השופטים מדגישים כי יש לדון בכל מקרה לגופו.