ע"א 41/77

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי הוריו של ילד כשלו כדבר שבשגרה במילוי חובותיהם ההוריות, כפי שנקבע בחוק אימוץ ילדים משנת 1960. קביעה זו מסמיכה את בית המשפט להמשיך באימוץ הילד ללא צורך בהסכמת הוריו, אך אינה מחייבת אותו לעשות כן. פסק הדין התבסס על הזנחה עקבית של האם את אחריותה ההורית, שבאה לידי ביטוי בחוסר התעניינותה ודאגתה לילד לאורך השנים, עד כדי ויתור על זכויותיה. באשר לאב, בית המשפט מצא כי מאסרו וחוסר העניין שבא בעקבותיו אינם יכולים להיחשב כהסבר סביר לאי מילוי חובותיו ההוריות. פסיקתו הקודמת של השופט העניקה לאב את היתרון מן הספק, אך בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי שני ההורים כשלו באופן עקבי במילוי תפקידם. עם זאת, אין בהחלטה זו כדי לפגוע ביכולתם של ההורים לעתור להחזרת ילדם, שכן בית המשפט, בבואו לדון בבקשת האימוץ, יתחשב בנסיבות באותה עת, לרבות כל שינוי במצבם ובהתנהגותם של ההורים. פסק הדין נועד להבהיר את סוגיית ההסכמה להליך האימוץ, תוך שימת דגש על שיקול דעתו של בית המשפט בעניינים אלה.