ע"א 11485/05

תקציר

במקרה דנן, הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא נדחה, שכן ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. המערערים העלו טענות חוזרות ונשנות שכבר נדונו, וממצאיו של בית משפט קמא נחשבו הגיוניים וסבירים, בהתבסס על בחינה מעמיקה של הראיות, לרבות עדויות רפואיות והתרשמות עדים. בית משפט קמא לא מצא אבחנה חד משמעית של מיקרוצפליה במהלך ההיריון, כלומר הטיפול שהתקבל לא היה רשלני וחרג מהטיפול המקובל באותה עת. טענות המערערים לאי גילוי היו חסרות בסיס, שכן ההורים עודכנו בתוצאות הבדיקה והשתתפו בקבלת ההחלטות במהלך ההיריון. למרות שהתחרטו על בחירותיהן, הן היו מודעות לתוצאות האפשריות ובחרו שלא להפסיק את ההיריון. בית המשפט אף דחה את טענת המערערים לנזק ראייתי בשל איחור במסירת המסמכים, שכן המסמכים נמסרו בסופו של דבר, וניתנה להם הזדמנות מספקת לתקן את טענותיהם. החלטותיו של בית משפט קמא נתמכו באינטראקציות רפואיות מתועדות שהפגינו שקיפות ומקצועיות. על אף שהערעור והערעור שכנגד על הוויתור על ההוצאות נדחו, בחר בית משפט קמא באהדה שלא להטיל הוצאות בשל הטרגדיה האישית שנפלה על המערערים. ערכאת הערעור תמכה בגישה אנושית זו, והעריכה הן את מצוקתם של המערערים והן את התנהלותו האחראית של בית משפט קמא, ובכך דחתה כל התערבות בהחלטה שלא לפסוק הוצאות למרות דחיית התביעה.