בג"צ 4238/03

תקציר

המקרה עוסק במחלוקת על סמכותו וסמכותו של בית הדין הרבני בנוגע לחינוך ומשמורת על ילדים לאחר גירושין. ביום 24.12.2001 הגישה האם לבית הדין הרבני הגדול בקשה מאוחרת כנגד סמכות השיפוט של הערכאה הנמוכה יותר בעניין חינוך ילדיה. בקשתה נדחתה בשל השיהוי. בהמשך לכך החליט בית הדין האזורי ב-13 במאי 2002 כי אכן יש לו סמכות וחובה על הילדים ללמוד במוסדות חינוך דתיים, למרות שלא היה ברשותו תסקיר פקיד סעד או חוות דעת מומחה. האם ערערה, אך ביום 6.2.2003 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורה, בנימוק של העיתוי והסמכות הטבועה הקשורה בתביעת הגירושין של האב. בינתיים הוטל קנס על האם בגין אי ציות לפסיקה החינוכית של בית המשפט. ב-14 במאי 2003 הוגשה עתירה שמטרתה לבטל את החלטות בית המשפט הקודמות ולאסור על המשך הסמכות בענייני חינוך. מאוחר יותר נתן בית המשפט צו ביניים. בקביעת סמכותו של בית הדין הרבני, צוין כי בעוד שמשמורת ילדים נופלת באופן טבעי בגדר התדיינות גירושין, חינוך דורש הכלה מפורשת או הסכמה הדדית. בית המשפט מצא כי למרות שהאם ביקשה תחילה התערבות שיפוטית, טענות נוספות המערערות על סמכות השיפוט אינן מוצדקות, שכן לבית המשפט הייתה סמכות לדון בעניינים אלה. עם זאת, פסקי הדין של בית הדין האזורי בעניין העברת הילדים לבתי ספר דתיים בוטלו בשל היעדר הערכה של מומחים לגבי טובת הילדים. החלטות חינוכיות עתידיות ידרשו תשומות מקצועיות. לפיכך, שתי ההחלטות מיום 10.7.02 ומיום 6.2.2003 בוטלו, והקנס שהוטל בוטל. הילדים יישארו בחינוך החילוני שלהם עד לקבלת החלטה חדשה, על סמך חוות דעת מומחה. ההחלטה, שאומצה על ידי הנשיא א' ברק והשופט ש' ג'ובראן, לא הביאה לפסיקת הוצאות.