עת"מ 18897-11-10

תקציר

העותר שכר נכס מהרשות המקומית המשיבה וניהל בו משרד עורכי דין. הרשות המקומית סיווגה מחדש את הנכס, שינתה את סיווגו מ-200 ל-207 לפי צו הארנונה, ולאחר מכן חייבה את העותר בארנונה רטרואקטיבית לתקופה של שש שנים. בעתירה נטען כי לרשות המקומית אין זכות לשנות את הסיווג ללא שינוי שימוש, כי הסיווג אינו נכון וכי החיוב בדיעבד אינו חוקי. הרשות המקומית טענה מנגד כי יש לדחות את העתירה בשל השיהוי של העותר בהגשתה, והיעדר סמכות וסמכות מהותית מצד בית המשפט. השופט פתח בדחיית ההתנגדויות המקדמיות של הרשות המקומית. טענת השיהוי לא עלתה בקנה אחד עם טענותיה האחרות של הרשות המקומית ונדחתה; התנהלותה של העותרת לא הראתה ויתור על זכותה לערער ולא היה שיהוי אובייקטיבי. גם הטענה בדבר סמכות שיפוט וסמכות מהותית נדחתה, שכן לבית המשפט הייתה סמכות כללית לדון בעתירות נגד החלטות של רשויות מקומיות בעניין ארנונה, וועדת הערר לא שמעה את ערעור העותר בתוך זמן סביר. לגופו של עניין, קיבל השופט את עמדת הרשות המקומית לפיה יש לסווג את הנכס לפי קוד 207, שהתייחס ספציפית למשרדי עורכי דין, ולא לפי קוד 200, שהוא סיווג כללי למשרדים. השופט פירש את הסעיף הרלוונטי בצו הארנונה כך שיכלול חלקים מבניינים, ולא רק מבנים שלמים, המשמשים לשירותים מקצועיים. השופט קבע אז כי לרשות המקומית יש זכות לשנות את סיווג הנכס, למרות שלא חל שינוי בשימוש בו. חוקי ההקפאה, שנועדו למנוע מהרשויות המקומיות להעלות את הארנונה באופן שרירותי, לא חייבו הנצחת טעויות. מאחר שהסיווג החדש כבר היה קיים, לא היה חשש שמדובר בניסיון לעקוף את חוקי ההקפאה. עם זאת, השופט פסק לטובת העותר בעניין החיוב הרטרואקטיבי. לא היה הסבר מניח את הדעת לטעות שהובילה לסיווג השגוי, ואורכה של התקופה הרטרואקטיבית, יחד עם אינטרס ההסתמכות של העותר, הביאו לכך שהחיוב הרטרואקטיבי לא היה מוצדק. לפיכך, העותרת לא נדרשה לשלם הפרשי ארנונה לפני מועד שינוי הסיווג. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.