ת"א 298/96

תקציר

התובעת, חברת בנייה, תבעה את הנתבעת, עיריית רמת גן, להשבת היטלי פיתוח והיטלים ששולמו תחת מחאה. חיובים אלה הוטלו על ידי העירייה כתנאי למתן היתרי בנייה לתובע לפרויקט בנייה על קרקע בשטח העירייה. התובעת טענה כי סכומים אלה נגבו שלא כדין, שכן הפרויקט כלל חיבור הנכס לתשתיות ביוב, אספקת מים ותיעול קיימות. לטענת התובעת, חיבורים אלה לא היוו שינוי או "התקנה שנייה" שלא חויבה בתשלום נוסף על פי החוקים והתקנון הרלוונטיים. העירייה טענה כי הפרויקט מחייב התקנת קווי ביוב ותיעול חדשים, מה שמצדיק את החיובים. בית המשפט פסק לטובת התובע בחלקו. נקבע כי עבודות הביוב שבוצעו בשנת 1992 מומנו על ידי העירייה, אך העירייה לא הצליחה להוכיח כי עבודות אלה קשורות באופן ספציפי לפרויקט של התובעת. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי היטל הביוב שגבתה העירייה אינו חוקי, למעט חלקה אחת בה התובע לא הביא ראיות לתשלום קודם. באשר לאגרת התיעול, קיבל בית המשפט את טענת התובעת כי יש לנכות מהחישוב את שטח המבנים ההרוסים, כפי שהיה בגין היטל הביוב. עם זאת, בית המשפט דחה את תביעת התובעת להפחתה נוספת בהתאם לשטח הקרקע. לגבי אגרת חיבור המים והיטל פיתוח המים, הסכים בית המשפט עם עמדת העירייה לפיה התובעת לא הוכיחה תשלום קודם, והתעריפים הקיימים חלים כדין. בסך הכל חויבה העירייה להשיב לתובע 301,758.55 שקל, בצירוף ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין הרחיב את נטל ההוכחה במקרים כאלה ופירש חקיקה ראשית ומשנית רלוונטית הנוגעת להיטלי פיתוח והיטלים, תוך ניתוח מקיף של המסגרת המשפטית המסדירה סוגיות אלה.