ע"פ 2092/21

תקציר

בקבלו את ההחלטה לדחות את הערעור, ניתח בית המשפט ביסודיות את הרשעתו וגזר דינו של המערער בתיק אונס, תוך שימת דגש על עמידה באמות מידה משפטיות מבוססות בכל הנוגע לממצאים עובדתיים. הרשעתו של המערער התבססה במידה רבה על עדותו המהימנה של הקורבן, הנתמכת בראיות חיצוניות ובשקרים של הנאשם. בית המשפט הדגיש כי הוא נמנע מלחזור על ממצאים עובדתיים אלא אם כן נסיבות מיוחדות מצדיקות התערבות, שלא היו קיימות כאן. במקרה זה, בית המשפט הפרוצדורלי פירט את ממצאי המהימנות שלו וכל סתירה קלה לא ערערה את עדותו של הקורבן. הכחשתו הראשונית של המערער, אמירותיו הבלתי עקביות והודאתו לאחר מכן במגע מיני, תוך עימות עם ראיות DNA, העידו על אשמה. עוד קבע בית המשפט כי שכרותה של הקורבן שוללת הסכמה, ומתיישבת עם הגדרות משפטיות המחייבות הסכמה פוזיטיבית וחופשית לקיום יחסי מין. בית המשפט הדגיש גם נורמות חברתיות המכתיבות התנהגות של אישה, ללא קשר למתירנות מינית נתפסת, אינן מרמזות על הסכמה. בית המשפט אישר את גזר דינו של בית משפט קמא ל-13 וחצי שנים, והכיר בו כראוי בהתחשב בפגיעה הקשה בקורבן ובהתאם להנחיות החוק, לרבות דרישות עונש מינימום בגין העבירות שבוצעו. הספסל הסכים פה אחד, ואישר כי ההחלטה עולה בקנה אחד עם מחויבותה של מערכת המשפט להרתיע מפני עבירות מין ולתמוך בקורבנות.