ת"א 66919-01-19

תקציר

הנתבע, דייר מוגן, נתבע לפינוי על ידי התובעים, בעלי הנכס המושכר. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי פסקו שניהם לטובת התובעים, וקבעו כי הנתבע נטש את הנכס. הנתבעת ערערה לבית המשפט העליון, שהעניק לה סעד מצומצם, המאפשר לה להישאר בנכס למשך עשר שנים לכל היותר, בתנאי שהיא מתגוררת בפועל בדירה. עוד נקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון כי אם יימצא כי הנתבעת לא התגוררה בפועל בדירה, יוכלו התובעים לחדש את הליכי הפינוי נגדה לאחר שנתיים. התביעה הנוכחית נועדה לקבוע האם הנתבעת הפרה את תנאי המגורים בפועל, ואם כן, לפנותה מהנכס. על התובעים מוטל הנטל להוכיח כי הנתבע לא התגורר בדירה במשך רוב ימות השנה – נטל אשר בהתחשב באופיו של היסוד השלילי אינו מכביד במיוחד. הראיות שהוצגו בפני בית המשפט כוללות נתוני צריכת חשמל ומים, ציוד בדירה ועדויות עדים. מראיות התובעים, אשר לא הופרכה על ידי הנתבעת, עולה כי הדירה שימשה יותר כבית נופש מאשר כבית מגורים. מקום מגוריה האמיתי של הנאשמת נמצא במקום אחר, והראיות מצביעות על כך שהיא מתגוררת בשועפאט או בבית משפחת בעלה בדאחיית אל-בריד. אין די במסמכים הרפואיים שהציגה הנתבעת בדבר מצבה הבריאותי כדי להוכיח כי הדירה אינה עונה על צרכיה, מה גם שהיא נוסעת לחו"ל ונעדרת תדיר מהנכס. בסיכומו של דבר, הצליחו התובעים להוכיח את היעדר מקום מגוריו בפועל של הנתבע, בעוד הנתבע לא הביא ראיות פוזיטיביות מספיקות לסתור זאת. יתר על כן, ניסיונותיה הנואשים של הנתבעת לצרוך באופן מלאכותי מים וחשמל מעידים על חוסר שימוש אמיתי בנכס. אשר על כן, בית המשפט פוסק לטובת התובעים ומורה על פינוי הנתבע מהמקום המושכר. הפינוי אמור להתבצע בתוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין, אלא אם כן נדחה על ידי ערכאה גבוהה יותר. בנוסף, הנתבע חויב בהוצאות המשפט של התובעים, בסך של 10,000 ₪, תוך הפרשי הצמדה וריבית שנצברו ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.