דב"ע נז/6 - 6

תקציר

הערעור מתייחס לקצבת הזקנה של עובד שפרש ממבטחים, המחושבת על בסיס שתי תקופות עבודה נפרדות של העובד, עם הפסקה באמצע. העובד משך את הכספים שצבר בתום תקופת עבודתו הראשונה, ולכן אחוז הפנסיה שלו חושב באופן שונה מאשר אילו שמר על חברותו לאורך כל הדרך. בית הדין האזורי בתל אביב קיבל חלקית את תביעת העובד, וקבע כי אין לכלול את תקופת הביניים בין שתי תקופות העבודה בחישוב הפנסיה שלו. מבטחים ערערו על החלטה זו, וטענו כי היה מקום לקיים את התקנות שלהם, שאושרו על ידי משרד האוצר. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה פרשנותה של תקנה 25 לתקנון מבטחים, המתווה את אופן קביעת שיעור הפנסיה, ובפרט את מרכיבי "התקופה הכוללת" ו"ותק הפנסיה המזכה". בית המשפט העליון, לאחר שבחן את התיק, אישר את החלטת בית הדין האזורי, וקבע כי אין להעניש את העובד על משיכת כספיו בתום תקופת העסקתו הראשונה. בית המשפט הדגיש את ההדדיות והגורמים החברתיים הטמונים בחברות בקרן פנסיה, המבדילים אותה מחשבונות חיסכון אישיים. בעקבות זאת קבע בית הדין כי החלטת בית הדין האזורי להחריג את תקופת הביניים מחישובי הפנסיה תקפה וכי יש לחשב את הפנסיה של העובד על בסיס כל תקופת העסקה בנפרד. פסיקה זו חיזקה את העיקרון של אי הענשת עובדים המפריעים לחברותם בקרן פנסיה. מבטחים חויבו לשלם את הפנסיה של העובד בשיעור שקבע בית הדין האזורי, ללא הוצאות נוספות.